אחד הערכים והיעדים החשובים ביותר בחברה דמוקרטית הוא שוויון בין המינים. עקרון זה בא לידי ביטוי כבר במגילת העצמאות:
"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות: תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות........"
עיקרון זה בא לידי ביטוי כבר באחד החוקים החשובים אשר נחקקו לאחר הקמת המדינה הוא חוק שיוויי זכויות האישה, התשי"א-1951.

עם הקמת המדינה היה נסיון לשלב את נשים בכל העשייה, בצבא ובקיבוצים, אולם כבר אז התברר שעיקרון השוויון לא מיושם. מרבית הנשים הועסקו בתפקידים המסורתיים, כגון טיפול בילדים, הוראה וכו'.
בישראל של שנות ה- 60 ותחילת שנות ה – 70 , הפמיניזם לא תפס מקום מרכזי בתודעה הציבורית. בשנים אלה עדיין רווחה התפיסה כי יש צורך לבנות את האומה, ולהקים משפחה. האידיאולוגיה הקולקטיביסטית שלטה בכיפה ולא נתנה לגיטימציה לאידיאולוגיות אחרות שנתפסו כמאיימות על חזון בניית המולדת. קריירה או שילוב בין משפחה לקריירה לא נתפסו בצורה חיובית, וזאת בניגוד לעמדות הפמיניסטיות המתפתחות בארה"ב ובאירופה בשנים אלה.
אך למרות זאת, גם במהלך שנים אלה החלו התיאוריות הפמיניסטיות (האמריקאיות בעיקר) לחדור אט אט גם לישראל, באמצעות עולות חדשות וישראליות אשר נסעו ללמוד בארה"ב.
הבולטת מבין הפמיניסטיות בישראל בראשית שנות ה – 70 היתה מארשה פרידמן, אשר הקימה ארגון פמיניסטי בחיפה, וקראה לבחינה מחודשת של תפקיד האישה במשפחה ובכלל. מארשה וחברותיה לתנועה החדשה ערערו למעשה על התפיסה שרווחה באותה תקופה, שהאישה הישראלית היא אישה משוחררת. חשיפתה של התנועה החדשה הביאה להקמת תנועות נוספות, בת"א, (אסתר עילם ורות רזניק), ובירושלים. שנות ה – 70 בתולדות הפמיניזם הישראלי, היו אלה שסימנו את תחילת המפנה בהתייחסות לנושא מעמד האישה.

ב – 1973 נבחרה מארשה פרידמן לכנסת (במסגרת מפלגת ר"צ). בכך ניתנה לפמיניסטיות במה, שאפשרה להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי, הן בפעילות חברתית והן על ידי קידום יוזמות חקיקה בתחום.

יש לציין כי  במקביל לפעילות הפמיניסטית שהחלה בשנים אלה, פעלו בשטח, כבר משנותיה הראשונות של המדינה ארגוני הנשים. ארגונים אלה, שהבולטים מביניהם הם ויצ"ו, נעמת ואמונה, הם גופים לא ממשלתיים, אשר פעלו ופועלים לקידום מעמד האישה, בעיקר בתחומי הרווחה, המשפחה והחברה.
גם שדולת הנשים, אשר הוקמה באמצע שנות ה – 80, פעילה בנושאים חברתיים וכן בתחומי החקיקה והרחבת המודעות לנושאי מעמד האישה וזכויות נשים.

במקביל, בעקבות העלאתו של הנושא לסדר היום הציבורי, הורגש הצורך לחפש דרכים נוספות למימוש עקרון השוויון. בשנים הללו החלה פעילות ראשונית בסקטור הציבורי – שירות המדינה – ומכאן התפרשה לחקיקה כללית בנושא שוויון בין המינים בתחומים רבים.

בשנים אלו התקיימה פעילות בשני מסלולים מקבילים: מחד בשירות הציבורי, פעילות פורמלית של קידום חקיקה ותקינה לקידום השוויון, ומאידך, פעילות שטח של ארגונים חברתיים.
כבר בשנת 1971 הכירה נציבות שירות המדינה, כי לציבור הגדול של העובדות בשירות המדינה יש בעיות ייחודיות מבחינת תנאי שירות, קידום והשתלמויות. בשנה זו הגיע שיעור העובדות בשירות הציבורי ל – 28% , והנציב דאז, יעקב ניצן, החליט כי יש להטיל על עובדת בכירה בנציבות (בנוסף על תפקידיה האחרים) את האחריות לדאוג לענייניהן המיוחדים של עובדות המדינה ולהנחות את משרדי הממשלה בפעולותיהם בתחום קידום נשים בשירות המדינה.
ב – 1976, ולאור העובדה כי הבעיות נותרו בעינן, ושיעור העובדות בשירות המדינה גדל ל – 40% , הוחלט בנציבות כי יש להגדיר מחדש את תפקיד האחראית:
לגבש הסדרים להעסקת נשים בשירות המדינה; לארגן מפגשים עם עובדות בקשר לבעיות המתעוררות במקום העבודה; להרחיב שיתוף פעולה עם גורמים שונים וליזום פעולות להרחבת ההדרכה וההכשרה המקצועית.
עם זאת, לא הוגדרו סמכויותיה של האחראית, לא גובשו כלי עבודתה ולא נבנו דרכי המעקב והבקרה על הביצוע ועל ההתקדמות.

 בשנת 1975, בעקבות הכרזת האו"ם על שנת האישה הבינלאומית, פנה הארגון למדינות החברות בו בבקשה לקבל דווח על מצב מעמד האישה בכל מדינה. לצורך כך, מינה ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, וועדה בראשותה של ח"כ אורה נמיר, עליה הוטל לבדוק את נושא מעמד האישה בישראל ולהגיש המלצות. הוועדה מנתה 90 חברים והיא הגישה את מסקנותיה בפברואר 1978 לראש הממשלה דאז, מנחם בגין ז"ל, שהבטיח לעשות ליישומן.

 בוועדת נמיר פעלו תשע ועדות משנה והמלצותיה רוכזו בחוברת "המלצות הוועדה למעמד האישה" בפברואר 1978 .

- בין ההמלצות העיקריות היתה הקמת רשות ממלכתית לטיפול ומעקב בנושא מעמד האישה אשר תפעל במשרד ראש הממשלה. מטרת הקמתה של הרשות היתה לממש את המלצות הוועדה ולעקוב אחר ביצוען. הרשות, כך הומלץ, תורכב משלושה גופים מרכזיים: מועצה ציבורית, לשכה ונציב תלונות.
- הועדה המליצה על פעולות שונות הקשורות למעמד האישה בתחומים: עבודה, משפחה, צה"ל, נשים במצוקה, מוקדי קבלת החלטות וחינוך(ראה/י תקציר המלצות הוועדה למעמד האישה (דו"ח נמיר) פברואר 1978).
- הוועדה המליצה על מינוי "ממונה" לטיפול בבעיותיהן המיוחדות של הנשים במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות, אך לא צוין  כיצד היא תפעל ומהן סמכויותיה. כמו כן לא הוגדר מהן "בעיות מיוחדות" ולא הוקצו משאבים לטיפול בבעיות אלה (ראה/י המלצה מס' 218 בדו"ח הוועדה).

ב – 1980 הוקם צוות בין משרדי למעמד האישה בלשכת סגן ראש הממשלה דאז, יגאל ידין ז"ל, אשר בתחום אחריותו היה יישום המלצות ועדת נמיר.
הצוות כלל 8 נשים בכירות ממשרדי ממשלה שונים– ובראשן דר' ניצה שפירא ליבאי.
להלן עיקרי המלצות הצוות:
-   פעילות הסברה, פרסום של מכרזים ומידע על השתלמויות מקצועיות, השתלמויות להסבה מקצועית ומתן העדפה במכרזים לבני המין שאינו מיוצג כראוי, נקיטת פעולות של העדפה מתקנת, מינוי אישה אחת לפחות לועדת מכרזים ומינוי אישה אחת בכל משרד ממשלתי לטיפול בהבטחת זכויותיהן של העובדות.
-  ביצוע מעקב אחר התקדמות יישומה של תכנית הפעולה ותוצאותיה. ב – 1983 החלה לפעול השרה, שרה דורון, בנושאי מעמד האישה. היא מינתה את עו"ד אתיה שמחה ליועצת ראש הממשלה למעמד האישה, והוטל עליה לרכז ולהנחות את הטיפול בנושא זה, על פי המלצות וועדת נמיר.

במהלך אותה תקופה מונו ממונות על טיפול במעמד העובדות במשרדי ממשלה, והחלה להתגבש קבוצת הממונות הראשונה במשרדי הממשלה, שתפקידן העיקרי היה לפעול ליישום החלטת הממשלה מ – 1985 בדבר "שוויון הזדמנות לנשים בשירות המדינה וברשויות הכפופות למשרדי הממשלה" – הקובעת כי יש לתת ייצוג הולם לנשים בשירות הציבורי (ראה/י תוכן ההחלטה).
יישום ההחלטה  היה קשה , לאור העובדה שהיא לא כללה המלצות או נהלים אופרטיביים לביצוע ואכיפה.

ב - 1985 מונתה דר' ניצה שפירא ליבאי (יו"ר הצוות הבין משרדי מ – 1980) לתפקיד יועצת ראש הממשלה למעמד האישה. דר' שפירא ליבאי ראתה בקבוצה זו מסגרת חשובה אשר תפעל לקידום נשים במגזר הציבורי.
שפירא ליבאי החליטה להכשיר את הממונות, על מנת שתוכלנה לבצע את המוטל עליהן, בצורה המיטבית.
 נקודת ציון חשובה נוספת היא הכנסת הנושא לתקשיר, ובו פורטו אלה:
-הנחיות בדבר בחירת ממונה ותיאור תפקידה.
- חובת המנכ"ל בכל משרד למנות עובדת בכירה כממונה על מעמד העובדות במשרד.
- נקבע כי תפקיד הממונה יוטל על העובדת בנוסף לתפקידה הקבוע במשרד, והיא תהיה כפופה בתפקידה זה לסמנכ"ל (מנהלית), ליועצת ראש הממשלה למעמד האישה (מקצועית) ובתפקידה הקבוע לממונה הישיר עליה.

בשנת 1986 הוקמה על ידי ראש הממשלה דאז, שמעון פרס, ועדת קוברסקי, במטרה לשפר  את השירות לאזרח ואת איכות השירות הציבורי.

הוועדה היתה מורכבת מ - 10 חברים, מתוכם אישה אחת בלבד. דו"ח הוועדה כלל פרק קצר בנושא קידום מעמדן של נשים בשירות המדינה.

בשנת 1990 אימצה הממשלה את המלצות הדו"ח, אשר בהן באה לידי ביטוי ההכרה בכך שיש לקדם נשים בשירות המדינה, לא רק בשל צדק חברתי ושוויון, אלא גם משיקולים כלכליים – שכן נשים מהוות הון אנושי איכותי (ראה/י המלצות הדו"ח).

בשנת 1992 הוקמה הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, תחילה כוועדה זמנית שכהונתה מוגבלת לכנסת ה – 13, אשר בשנת 1995 קיבלה סטטוס קבוע. הוועדה עוסקת בחינוך לשוויון הזדמנויות בין גברים לנשים, ייצוג נשים, מניעת אלימות, תעסוקת נשים, בריאות, ספורט , מניעת הטרדה מינית וכו'. לוועדה זו היתה השפעה מכרעת, שהובילה לחקיקה אינטנסיבית ולהקמת הרשות לקידום מעמד האישה.

בשנת 2001 הוקמה וועדת השרים למעמד האישה. יושבת הראש הראשונה של הוועדה היתה שרת החינוך לימור לבנת , וכיום עומדת בראשה שרת החינוך יולי תמיר. הוועדה עוסקת בגיבוש מדיניות וקידום מגוון הנושאים הקשורים למעמד האישה ולשוויון ההזדמנויות לנשים בחברה הישראלית.

ב – 1993, בעקבות דו"ח וועדת קוברסקי, הוקמה וועדת המשנה לשילוב וקידום נשים בשירות המדינה, בראשותה של פרופ' רות בן ישראל. ההמלצות העיקריות של וועדת המשנה:
-  הקמת פונקציות מטה לקידום נשים בנציבות שירות המדינה
-   שינוי השם של תפקיד האחראית על האגף ל"ממונה על שילובן וקידומן של עובדות המדינה והרשויות הכפופות"
- מינוי עובדת בכירה לתפקיד זה בכפוף לנציב שירות המדינה
-   מינוי ממונות במשרה מלאה (ראה/י הרחבת עיקרי ההמלצות של ועדת המשנה)

התיקונים הבולטים ביותר בתחום החקיקה הם:
- תיקון לחוק החברות הממשלתיות (סעיף 18א – ייצוג הולם) מ – 1993 הקובע כי בדירקטוריון של חברה ממשלתית יינתן ביטוי הולם לייצוגם של בני שני המינים, ועד להשגת ביטוי הולם לייצוג זה ימנו השרים ככל שניתן בנסיבות העניין דירקטורים בני המין אשר אינו מיוצג באופן הולם באותה עת בדירקטוריון. סעיף זה חייב שרים להעדיף מינוי נשים לדירקטוריונים שבהם לא היו נשים.
 - תיקון לחוק שירות המדינה (מינויים) (תיקון מס' 7-סעי 15א ) מ – 1995 הקובע  את מחויבותו של שירות המדינה לעקרון של ייצוג הולם, ואת סמכותה של נציבות שירות המדינה לפעול באמצעים שונים להשגת היעד, כולל שימוש בהעדפה מתקנת.
 - חקיקתו של חוק שכר שווה לעובד ולעובדת ב - 1996: חוק זה מסדיר את איסור ההפליה בשכר מטעמי מין – מניעת האפליה בין המינים בכל הנוגע לשכר או בקשר לגמול אחר. החוק קובע חובת הכנסה שווה לעבודות זהות או דומות ללא קשר למין העובד/ת.
 
ב – 1998 הוקמה הרשות לקידום מעמד האישה על פי חוק, במשרד ראש הממשלה. הקמת הרשות היא תולדת החוק שנחקק ב-1998בעקבות הטמעת נושא מעמד האישה בתודעה הציבורית ובהמשך להמלצת ועדת נמיר. החוק קובע כי מטרת הרשות היא לקדם את השוויון בין המינים בישראל, להביא לתיאום בין הגופים המטפלים במעמד האישה בישראל, לקדם את החינוך, החקיקה והאכיפה בתחומים אלה, לקדם פעילות למניעת אלימות נגד נשים, להעמיד לרשות הממשלה את הכלים והמידע הנדרשים להשגת המטרות האמורות, ולשמש כרשות מרכזית שתפעל ליישום עקרונות אלה.

כמו כן מוטל על הרשות לפעול להעמקת המודעות הציבורית, לרבות באמצעות מערכות החינוך והתקשורת, וליזום, לתכנן ולקדם הקמת  מסגרות פעולה ושירותים בתחומי פעולתה.

ייחודה של הרשות הוא בראייה המערכתית של נושא מעמד האישה כפי שהוא מתבטא בפעילות משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות, גופים כלכליים וציבוריים, גופים חוץ ממסדיים ובקהילה.

בהיותה גוף במשרד ראש הממשלה, נותנת הרשות גיבוי לסדר היום הלאומי המתווה על ידי הממשלה, ומוסיפה לסדר יום זה את ההיבטים המגדריים הנדרשים.

בין התפקידים שהוטלו על הרשות נכללים:

- פעילות מעקב שוטפת אחר יישום החוקים העוסקים בשוויון בין המינים, ייזום חוקים שנועדו לקדם את מעמד האישה בישראל, ויעוץ למשרדי הממשלה בנושא אכיפתם של החוקים .
- יזום והובלה של תכניות יישומיות לקידום מעמד   האישה בקהילה.
- ריכוז מידע ונתונים, וקידום יוזמות בעריכת  סקרים ומחקרים בנושאים הקשורים למעמד האישה.
- הסברה – יצירת מודעות בקרב הציבור בנושאים כמו חקיקה, אלימות, זכויות, ועוד.
- קיום קשרים עם גופים בינ"ל וגופים מקבילים במדינות אחרות, הפועלים בנושאי מעמד האישה.
- הכנת חוות-דעת מגדריות להצעות חוק המוגשות בכנסת.
 

לאור פעילותם של הגופים הקשורים לקידום מעמד האישה, כגון הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, הקמת הרשות לקידום מעמד האישה, וועדת השרים לקידום מעמד האישה, ופעילותן האינטנסיבית של ארגוני הנשים, הולכת וגוברת ההכרה בחשיבותו של קידום מעמד האישה, הן בציבור והן על ידי הממסד.

הפעילות בתחום מעמד האישה הניבה חקיקה אינטנסיבית במהלך העשור האחרון, ותוקנו חוקים רבים הקשורים למעמד האישה, הן בשירות הציבורי והן בתחום הכלכלה, החברה והפוליטיקה בישראל.
ישראל נכללת בין הארצות המתקדמות  בחקיקה בנושאים הקשורים במעמד האישה.

לתקצירי החוקים, ראה/י פרק חקיקה.