צולם ע"י לע"מ

מכובדיי כולם,

התוכנית הזאת היא חלק בלתי נפרד ממהלך גדול, שממשלת ישראל רואה בו את אחד מאבני היסוד למדיניות שתיושם בשנים הקרובות לפיתוח אזורי הפריפריה בדרום ולאחר מכן, במקביל, גם בצפון הארץ.

אזור התעשייה נועם, הוא אזור תעשייה המשווע להקמת מפעלים חדשים. התשתית מוכנה, מרשימה ויכולה להפוך את אזור צפון הנגב מאזור שרדוף, לצערנו, מצוקה לבסיס לתנופת פיתוח, ליצירת מקומות תעסוקה ולשינוי לא רק של תדמית חיצונית, אלא בעיקר לשינוי מהותי בדרך שבה תושבי האזור רואים את עצמם, את אזורי מגוריהם ואת ההזדמנות שיש להם. אנחנו מדברים על 300 דונם ו – 8,000 מקומות תעסוקה. רבותיי, 8,000 מקומות תעסוקה יכולים להיות בסיס מהותי שישפיע על הנגב כולו. כבר עכשיו 12 מפעלים התחייבו לעבור, 25 בודקים במגמה חיובית. 190 דונם כבר בעצם מיועדים וזה חלק מהאזור כולו. אני משוכנע שהתנאים המאוד מושכים שמוצעים למפעלים שיעברו, יביאו בסופו של דבר לביקושים שיעברו את היכולת שלנו להציע בגזרה הזאת, אבל אנחנו נדאג לפזר את זה גם באזורי תעשייה נוספים.

אנחנו מחויבים לפיתוח אזורי הפריפריה. אני יודע שמטבע הדברים, הייתי אומר אפילו באופן לגיטימי, יש כאלה ששואלים שאלות: למה דווקא עכשיו? אני שואל שאלה הפוכה: למה רק עכשיו? למה אנחנו צריכים להעניש את תושבי הנגב ולדחות את מה שניתן לעשות היום רק בגלל שאצל מישהוא, בתום לב גמור, יכולה להתעורר שאלה למה עושים את זה. היוזמה היא יוזמה של התאחדות התעשיינים. אני זוכר את השיחות שהיו לנו בלשכתי בכנסת, לפני חודשים רבים שבהם עוד המציאות הפוליטית הייתה אחרת לגמרי. אז החלטנו בעצה אחת ללכת לפרוייקט הזה בכל הכוח, כי הפרוייקט הזה מציע תקווה לתושבי הנגב. אני גאה על כך שכל המשרדים הנוגעים בדבר, וכל הגורמים הנוגעים בדבר, הצליחו להתחבר בצורה כל כך יעילה. ואל תקלו ראש בדבר הזה.

אמר כאן שרגא קודם לכן, וזה לא דברים שנאמרים יום יום, באיזו יעילות עבדו הגורמים השונים. אם זה מנהל מקרקעי ישראל, בראשותו של יעקב אפרתי, שלפעמים אמר לכם שהוא היה רוצה שהמפעל יהיה בנוי ויתפקד בצורה יותר יעילה. אבל שיש פרוייקט גדול, שיש תחושה שיוצרים כאן משהו חדש, שמצליחים לעורר תקווה בלב אלפי אנשים, מנהל מקרקעי ישראל יודע להתגייס, והוא יתגייס לפרוייקטים נוספים ויוכיח איזה כושר חיים יש בו. משרד הפנים בראשותה של סגנית השר רוחמה אברהם, משרד התמ"ת בראשותו של רענן דינור, שבאמת התגבר על הרבה מאוד מכשולים, שהם בחלקם תוצאה של תקדימים שנקבעו במשך הרבה מאוד שנים והלכנו כאן על מהלך חריג ויוצא דופן. קובי הבר היה ממש בלתי חשוב, הוא רק הסכים לשים איזה 200 מליון ₪ לפרוייקטים מן הסוג הזה, ואתם יודעים שהיעילות של כל יתר הגורמים הייתה יכולה להיות אפילו יותר גדולה, אבל אם לא היה כסף היה קצת קשה לעשות עכשיו. אל תזלזלו גם בעניין הזה, זה לא דבר מובן מאליו, זה חלק מאסטרטגיה חדשה שאנחנו התגייסנו אליה כבר לפני חודשים רבים, שאי אפשר רק לדבר על שיפור המצב, על חיזוק אזורי הפריפריה, מבלי לשנות סדרי עדיפויות בהקצאת המשאבים של הממשלה כדי לתרגל את זה למציאות. פעם הייתה גישה, אני לא רוצה להגיד מתי, תנו לדברים להסתדר. אנחנו רוצים לסדר את הדברים, לא לתת להם להסתדר. אנחנו רוצים להכתיב את המציאות ולא להגיב למציאות. אנחנו רוצים לשנות את פני הדברים, תוך שימוש במנגנונים שלטוניים, בשביל זה בוחרים אנשים לתפקידים ומטילים עליהם אחריות, כדי שהם יקבלו החלטות, כדי שהם ישנו דברים אם יש צורך לשנות סדרי עדיפויות.

אמרתי שיש שני נושאים שהם הנושאים המרכזיים שעומדים על סדר היום של הממשלה ויעמדו על סדר היום של הממשלה בארבע השנים הקרובות. האחת, זה קביעת גבולות הקבע של מדינת ישראל, מדינת ישראל תקבע את גבולותיה, כמובן תנהל משא ומתן אבל היא תעצב את החלטותיה, תגדיל את עדיפויותיה, תגייס תמיכה בינלאומית, תנהל משא ומתן ותדחוף לשינוי המציאות הזאת כדי שאנחנו נגיע אחת ולתמיד להסדר שיבטיח גבולות קבע, יציבים, שמבטיחים בטחון למדינת ישראל. והדבר השני, הוא צמצום המצוקה החברתית, שיוצרת איום של ממש על הלכידות החברתית של מדינת ישראל. אי אפשר לדבר על צמצום המצוקה החברתית באיזה שהם מעשי קוסמות. אני לא יודע  איך פותרים את זה בשלוש שנים, גם לא בשש שנים, יש קוסמים שיודעים את זה, אבל אני כן יודע שזה מורכב משרשרת ארוכה מורכבת, מוסכמת של צעדים שאחד לאחד מצטברים למעשה גדול. והמהלך הזה הוא אחד מן המהלכים, שהם חלק מהתוכנית הגדולה שלנו לנגב שהוכרזה עוד לפני חצי שנה ויותר השקעה של 17 מיליארד שקלים, בשנים הקרובות, בפיתוח הנגב, שינוי מצב תשתיות, העברת אוכלוסיות, העברת מחנות צבא וגם כחלק מהתפיסה הזאת העברת מפעלי תעשייה לאזורים שבהם מפעלי תעשייה צריכים להיות, תוך כדי פיתוח תשתיות ברמה ובאיכות שיהפכו את הנגב לחלק ממרכז הארץ.

אני יודע שזה לפעמים נשמע מרחיק לכת, אבל אנחנו התנסנו בכך, כשבנינו בירושלים את מערכת הכבישים והמנהרות והגשרים, שאין כמותן בשום עיר בארץ ואין כמותן בשום אזור במדינה. אז בהתחלה דברו על זה קצת בחוסר אמון. רבותיי, היום אפשר לנסוע מירושלים למרכז הארץ בפחות מ – 40 דקות, ואז מבינים פתאום שפיתוח תשתיות זה דבר שיש לו השלכה על כל איכות החיים, על כל היכולת לנהל עסקים, לפתח תעשיות, להגדיל צמיחה, להגדיל ייצוא, לספק מקומות תעסוקה. כשנשלים את פרוייקט הרכבת הקלה בירושלים, שמקדים את כל הפרוייקטים של תחבורה המונית בארץ, ואנחנו כבר בקצב מהיר מאוד, אז נראה איזה תרומה עצומה יש לפרוייקטים מן הסוג הזה לשינוי איכות החיים במדינה.

אלה שני היעדים המרכזיים שהם עולם ומלואו, קביעת גבולות הקבע של מדינת ישראל, בתהליך של משא ומתן, בגיבוי בינלאומי אבל מתוך נטילת הרסן, קביעת היעדים, יוזמה ישראלית ושיקול דעת שלנו. ומהצד השני, טיפול בבעיות החבריות. היום אנחנו יכולים לרשום וי, לא מכריע, לא פתרנו את כל הבעיות, אפילו לא מתיימרים לפתור. אבל אנחנו כן רוצים לומר שאנחנו עושים צעד אחד שהוא צעד קטן במכלול הכולל של כל הבעיות והמצוקות של מדינת ישראל, אבל הוא צעד גדול מאוד לנגב. אנחנו לא רק מדברים, אנחנו הולכים קדימה ואני רוצה להודות לכל הגורמים, שיזמו את העניין, שדחפו את העניין, שפעלו בעניין הזה, ששיתפו בו פעולה, שגילו הבנה, גמישות, תבונה, אחריות, יוזמה כדי להגיע למהלך הזה ואני מבטיח לכם שאנחנו נבוא לשטח, עוד כמה חודשים זה ייקח קצת זמן, כדי לחנוך את המפעלים החדשים, להשיק את ההתפתחות הזאת ולהניח מיד את היסודות למהלכים הבאים.

תודה רבה לכם.