קהל נכבד,

נשיאי ישראל וראשי הממשלה, שאת זכרם אנחנו פוקדים היום בטקס המיוחד הזה שעליו החליטה ממשלת ישראל, כולם, ללא יוצא מן  הכלל, שייכים לקטגוריה שבהדרגה הולכת ונעלמת מנוף חיינו ומן הארץ הזאת. הם שייכים לדור שלחם, הקים ועיצב את מדינת ישראל. כל הנשיאים וראשי הממשלה שאינם עמנו שייכים לאותה קבוצה, לאותו דור מופלא, מיוחד במינו של אנשים. רובם ככולם שנולדו וצמחו באזורים רחוקים מאוד ועלו ארצה, שחלום מדינת ישראל , מדינה יהודית עצמאית, היה הכח  המניע בחייהם. הם היו שייכים לאלה שנלחמו במחתרות, בצבא ההגנה לישראל, על הקמתה של מדינת ישראל, על עצמאותה של מדינת ישראל, על עיצוב פרקי חייה, לפחות הראשונים, ברוב המקרים, של הבניה הזו. 

אנחנו מתבוננים אל כולם ממרחק הזמן של פעילותם, של מאבקיהם, שבוודאי גם אז לא תמו. אם יש דבר אחד נוסף שמייחד את כל האישים הללו, אף שכולם הגיעו בשלב מכריע של חייהם לעמדה שממנה הם יכלו להיות בצומת קובעת של קבלת ההחלטות שעיצבה את חיי המדינה. אף אחד מהם לא חלם, או לא תכנן, קריירה - באותו מובן שבו אנחנו בוחנים היום קריירות של אנשי ציבור.

הכח המניע היה אחר, צירוף הנסיבות היה אחר. הצמתים ההיסטוריות שהולידו את המצבים שמהם בסופו של דבר, הם הגיעו לאותן עמדות שבהם הם החזיקו ושמכוחם אנחנו מזכירים את כולם היום, היו מיוחדות במינן ואולי כמעט חד פעמיות בהיסטוריה של העם שלנו. הרי זה מה שמייחד אותם, הם לא היו אנשי קריירה באותו מובן שקריירה נמדדת היום. אבל הם היו, כולם, מחויבים בכל ישותם ובכל מהות חייהם להקמת המדינה, להגנה על המדינה ולעיצוב זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

יש עוד משהו שמייחד רבים מהמנהיגים הללו והוא דבר שאפיין את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל שאת הפרס על שמו אנחנו מעניקים השנה וזה הכח, בשלב כלשהו, איזו שהיא צומת רגישה, באיזו שהיא נקודת זמן יוצאת דופן לעשות שינוי מכריע שבבת אחת משנה את כל מסלולי חייו.

המציאות הפוליטית בכלל, אבל זו של מדינת ישראל במיוחד, המציאות הלאומית, המציאות המדינית, הצבאית והחברתית, היא כל כך מורכבת וכל כך מסובכת וכל כך יוצאת דופן וכל כך מפותלת.
הביטוי הגדול ביותר של כל אדם שנמצא במקום, כך למדתי להבין מהתבוננות בהם, לא מניסיון אישי.  הפיתוי הגדול ביותר, הוא לנסות ולהמשיך באיזושהי שגרה שיש בה מיעוט של חוסר וודאות שיכול לטלטל אותך ולטלטל יחד אתך את המדינה שעל ניהולה אתה מופקד. הפיתוי הזה הוא אדיר, בגלל המורכבות של המציאות ובגלל סימני השאלה הרבים כל כך שהיא מציבה בפני כל מי שצריך לקבל החלטות גורליות בכל רגע נתון ובכל עמדת הנהגה. אבל בעמדת ההנהגה של מדינת ישראל, אולי יותר מכל מדינה אחרת.

המבחן העליון הוא היכולת לחשוב מתוך המעמקים של עצמך ואולי גם מהמעמקים של ההיסטוריה של העם שלך, את היכולת הזו - ברגע אחד לקבל החלטה שעומדת בשונה ולפעמים בניגוד מוחלט לכל מה שחשבת שצריך לעשות, לכל מה שנלחמת עליו שנים רבות, לכל מה שהאמנת לחשוב במשך שנים רבות שהוא הדבר הנכון - ולהיות מסוגל להתמודד עם כל ההשלכות שיש להחלטה הזו, לא רק על המדינה כמובן, שזו הרי חובתך, אלא גם על חייך שלך.

יצחק רבין היה מנהיג כזה. יצחק רבין היה ראש ממשלה כזה. תחנות חייו של יצחק רבין הנוספות והקודמות היו מאוד ייחודיות. רבות נאמר על כך ונכתב על כך, בוודאי בעבודות שמתייחסות לחייו של יצחק רבין ושהיו הנושא שבגללו הוענקו הפרסים האלה ועוד עבודות רבות אחרות. אני חייב לציין: הרקע המשפחתי, ליל הכלולות, חוויות הנעורים, ההתנדבות לפלמ"ח, המנהיגות הצבאית, פסגת הפסגות של שחרור ירושלים. כל הדברים הללו היו במסלול הטבעי והנכון; שגם בו היה ליצחק רבין את כל אותן הסגולות שהכשירו אותו לאותו רגע אחד, מכריע, שבו היה לו את הכח הפנימי לעשות את כל מה שהוא אולי לא התכונן לו. אבל הוא הבין אותו כשהוא החליט לעשות את אותו הסכם שהיה נתון במחלוקת ושנשאר נתון במחלוקת. אבל שהוא, באותו רגע נתון, כשכל האחריות רבצה לפתחו, היה לו את הכח לעשות - וזה את הסכמי אוסלו, שהובילו אותו לקבלת פרס נובל וגם לאותו רגע שלא יישכח לעולם, שבו נשמעו יריותיו של הרוצח.

ליצחק רבין היתה הגדולה, היה בו הכח הפנימי, היתה בו האמונה והיתה בו התעוזה לומר לעצמו באותו רגע שבו הוא נשאר בודד, רק עם עצמו ועם מצפונו, שככה צריך להיות, גם אם עד אותו רגע הוא לא חשב ולא האמין שזה יהיה הכיוון וזו תהיה הדרך. הויכוח, המחלוקת, פרשנויות, הניתוח שלאחר מעשה תמיד חשובים, אבל הכח הזה והדוגמא הזאת והאומץ הזה הם מורשת שלעולם לא תשכח.

יהי זכרו ברוך.