צולם ע"י לע"מ

גברתי יושבת הראש,
בני משפחת רבין,
אורחי הכנסת,
נכבדי המדינה,
ראשי זרועות הביטחון,
מפקדים ולוחמים,
חברות וחברי הכנסת הנכבדים,
 
"הוודאי" – כתב המשורר אברהם שלונסקי –
"הוודאי הוא ניסם בכל יום של פתאים.
האולי הוא סברו הנכלם של יודע".
 
גדולתו וייחודו כמפקד וכמדינאי של רמטכ"ל צה"ל וראש הממשלה יצחק רבין, שאנחנו מציינים היום אחד עשר שנים להרצחו הנורא בידי בן עוולה – היו ביכולת הנדירה לשלב בין הוודאי לאולי.
 
בין הוודאי המוצק של אמונותיו הלאומיות והבטחוניות – לבין האולי, הרחום, הרגיש, שמעולם לא ערער את הוודאי – אך תמיד העשיר אותו באנושיות של לב קשוב.
 
באחת ההזדמנויות, סיפר יצחק רבין על הרגעים הקשים שבהם ה"אולי" המייסר נכרך ב"וודאי" ההכרחי.
 
אלה רגעי השתיקות הכבדות, שאחרי קבלת ההחלטה לצאת לפעולה -  כאשר כל האחרים, קצינים בכירים, או שרי ממשלה, קמים ויוצאים, הדלת נטרקת ונותרת רק הדממה שבתוכה הוא המפקד, המנהיג - נשאר לבדו. 
 
"במתח הרב, שלפני שהאצבע תלחץ על ההדק, עוד יש זמן להרהר לבד: האם היינו מוכרחים לפעול? האם לא היתה דרך אחרת? אלף מחשבות בלב איש."
 
הוודאי הוא ניסם בכל יום של פתאים. האולי הוא סברו הנכלם של יודע. ויצחק רבין ידע. הוא ידע לקחת החלטות קשות, הרות גורל וידע את משמעותן ואת מחירן – וידע לא לשקר - לא לעצמו ולא ולאחרים.
 
הוא ידע להיות מנהיג.
 
הוודאים שלו היו ברורים: אחד מהם קשור בירושלים. הוא קבע: "אין שתי ירושלים. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו ירושלים אינה נושא לפשרה".
ודאי אחר קשור בביצור בטחונה של המדינה, תנאי הכרחי לכל מהלך של קידום השלום באזור. "בענייני בטחון" - אמר – "לא נוותר כהוא זה" "שלום שאין עימו בטחון אין לו משמעות בעיני". וגם - "מבחינתנו הבטחון קודם לשלום".
 
בנאום, שנשא בבית הזה, בעשרים ואחד בדצמבר 1992, אמר יצחק רבין:
"אני רוצה לפנות מעל דוכן זה לפלסטינים בשטחים: אנו רוצים בפתרון הסכסוך הממושך בינינו. אל תפרשו לא נכון את נכונותנו לשלום. ארבעים וארבע שנים אתם מנסים להתעלם מן המציאות. ראו מה נורא מצבכם. עצרו לרגע וחישבו- לאן הגעתם?
 
האמינו לנו, אם תמשיכו בליבוי שנאה, טרור, אם תוסיפו ללחוץ על ההדק – חבל, חבל, רע ומר יהיה גורלכם. שקלו היטב את מעשיכם. יש הזדמנות. נצלו אותה. יש נכונות מצידנו. אם היא תוחמץ, אתם תישאו בתוצאות."
 
מה חבל, גברתי יושבת הראש, וחבריי חברי הכנסת, שההתעלמות הפלסיטינית ממציאות חייהם נמשכת עד היום הזה – וממשלת הרשות הפלסטינית ממשיכה בליבוי השנאה ובמעשי הטרור, למרות המחיר הנורא שמשלם בשל כך העם הפלסטיני , כמו גם המחיר שאנחנו משלמים.
 
באותו נאום מיום העשרים ואחד בדצמבר 1992, השמיע ראש הממשלה רבין דברים שבאו להזהיר את העולם הנאור מפני סכנת הפונדמנטליזם האיסלמי – דברים שצדקתם התבררה לכל באחד עשר בספטמבר 2001:
 
"המאבק שלנו בטרור האיסלמי והאחר נועד גם להעיר את העולם הרובץ בתרדמה,        במיוחד לגבי הסכנה של האיסלם הפונדמנטליסטי.
אנו קוראים לכל האומות ולכל העמים להקדיש מתשומת ליבם לסכנה הגדולה הנובעת מן האיסלם הקיצוני הזה. הוא הסכנה האמיתית והרצינית לשלומו של העולם בשנים הקרובות.
 
סכנת מוות רובצת לפתח עמים רבים, וכשם שמדינת ישראל היתה הראשונה להבחין בסכנה הגרעינית העירקית, כך אנו עומדים היום ראשונים בקו האש מול סכנת האיסלם הקיצוני".
 
במלחמה שנאלצנו לנהל לפני שלושה חודשים בצפונה של הארץ מול החיזבאללה – עמדנו בקו החזית של עימות כולל המתנהל היום בין העולם הדמוקרטי הנאור לעולם החושך של איראן הפונדמנטליסטית, מחרחרת המלחמה הרואה בתרבות המערב את אויבה הגדול וחותרת להביא לא רק להשמדתנו, אלא להשמדת תרבות המערב כולו.
 
העולם הנאור התעורר אולי, אך טרם קם על רגליו כדי לסכל את הסכנה האיראנית – ואנחנו עושים ככל אשר לאל ידינו כדי להביא את העולם לידי עשיית מעשה.
 
גברתי היושבת ראש, כנסת נכבדה,
 
רצח יצחק רבין לפני אחד עשר שנה - בידי אחד מבני עמנו - פצע פציעה קשה את הדמוקרטיה הישראלית ופקח את עינינו לראות את האמת הקשה: החברה הישראלית, על אף ההישגים האדירים שהשיגה ב-59 שנות קיומה - היא עדיין חברה בהתהוות.
אין כנראה קיצורי דרך בתהליך התבגרותה של חברה, שבחלקה הגדול היא חברת הגירה.
 
הדמוקרטיה הישראלית היא מקור מוצדק לגאווה - ועדיין עליה להתמודד עם איומים הנובעים מן התהליך הנמשך של מיזוג תרבויות, עדות, פלגים ומגזרים - על מסורותיהם השונות.
 
יום הזיכרון לרצח יצחק רבין חייב להיות יום של חשבון נפש לאומי - וגם יום של התחייבות מחודשת לקיים בתוכנו את חובת הסובלנות לדעתו של האחר.
בלעדי סובלנות זאת אי אפשר לדבר על קיומה של אחדות אמיתית בתוכנו, אחדות שבלעדיה ספק אם נוכל לעמוד במבחנים שמעמידה בפנינו המציאות המזרח תיכונית.
זה חייב להיות יום של חשבון נפש – שכן הדמוקרטיה הישראלית איננה נעדרת חולשות:
העובדה שבשנתה ה-59 של המדינה מכהנת בה הממשלה ה-31 במספר – היא אחד הסימנים לכך.
 
העובדה שממשלה בישראל מצליחה להשאר בשלטון פחות משנתיים בממוצע לאורך כמעט שישים שנים היא בוודאי אנומליה המחייבת תיקון.
זה גורם לא רק לתחלופה מבלבלת של שרים ומנכ"לים במשרדי הממשלה, שמכשילה את עבודת המשרדים ושמה לאל כל אפשרות של עבודה לטווח הארוך. חילופי הממשלות כרוכים מטבע הדברים במקח וממכר הפוליטי, שמעורר שאט נפש בציבור, מוציא שם רע לפוליטיקה בארץ, מגביר את חוסר האמון במערכות השלטון - ובכך מערער עוד יותר את הדמוקרטיה הישראלית.
נכון, הדמוקרטיה הישראלית איננה נעדרת חולשות – אבל לא כדורים של מרצח ירפאו את החולשות האלה. יש לנו צורך דחוף בעריכת שינויים בממשל הישראלי – אבל הדבר חייב להעשות לא על פי תכתיב, אלא על בסיס של הסכמה לאומית רחבה. כשם שרק בהסכמה רחבה יכולה להתקבל בישראל החוקה שכל כך חסרה לנו בשעה זו.
החוקה דרושה לנו  בין השאר כדי להבטיח שהשינויים שיוכנסו בשיטת הממשל לא יערערו את הבסיס הדמוקרטרי והמוסרי של המשטר במדינת ישראל ויישמר אופיה היהודי והדמוקרטי.
 
גברתי יושבת הראש, גברותי ורבותי חבריי חברי הכנסת,
חשבון נפש מתחייב גם לאור מימצאיו המזעזעים של הסקר אשר קבע שאחד מכל שלושה ישראלים תומכים במתן חנינה לרוצח הנפשע. לסקר אין כמובן משמעות מעשית. על פי החוק, רוצח ראש הממשלה לא ייצא לחופשי לעולם - ואי אפשר להעניק לו חנינה, לא בהווה ולא בעתיד.
אבל לסקר יש משמעות חינוכית וחברתית רבה ביותר.
 
הוא מעיד על כשל חינוכי חמור ביותר, ועל הפגיעה במה שצריך היה להיות החיסון הטבעי של חברה ישראלית בריאה. הנוגדנים הטבעיים שאמורים היו להבטיח שרוצח ראש הממשלה יושאר לעד מחוץ לחברה בישראל – נחלשו, כנראה.
מדאיג במיוחד הכשל הזה בקרב חלק מהציבור הדתי. ארבעה עשר אחוזים מהציבור הזה, ואני מדגיש – זהו ממצא מסקר דעת קהל בלבד, המקפיד לצום בצום גדליהו, ומתאבל על הרצח הפוליטי הנפשע של גדליהו בן אחיקם, לפני 2500 שנה, על פי הסקר תומכים במתן חנינה מיידית לרוצחו של ראש הממשלה.
חמישים אחוזים נוספים תומכים במתן חנינה בעתיד, בעוד עשרים וחמש שנים.
 
דווקא מתוך ההערכה העצומה שאני רוחש לאנשי הציבור הדתי בישראל – אני קורא לראשיו לא להתעלם מנתוני הסקר, המחייב את כולנו לחשבון נפש.
 
בליל הארבעה בנובמבר 1995 נדרנו כולנו לעצמנו כחברה – לא לסלוח ולא לשכוח, ולעולם לא לאפשר הישנות רצח כזה. נדר זה מחייב אותנו לפעול היום ביתר שאת לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית, בראש ובראשונה בדרך החינוך - אך גם בדרך של חקיקה. אנחנו חייבים זאת לעצמנו - ואנחנו חייבים זאת לזכרו של יצחק רבין.
 
יהי זכרו ברוך.