גברתי יושבת ראש הכנסת,
מכובדי כולם,
בני משפחת רבין,

ההכרעה שקיבל יצחק רבין לאמץ את הסכם אוסלו בספטמבר 1993 – שינתה את כיוון חיינו ואת גורל חייו. לא הייתה זו החלטה מובנת מאליה. היא לא שיקפה את המהלך הטבעי, של דרכו הפוליטית עד אז. הייתה זו הכרעה מייסרת, קשה, רצופה לבטים – אשר חייבה את יצחק רבין לחשבון נפש שרק מעטים מקודמיו בתפקיד זה עמדו בפניו.

לא תמכתי אז – בהחלטתו – הצבעתי נגדה  בכנסת, באולם הזה. חשבתי אחרת ממנו, אך הערכתי את האומץ שלו לקבל אותה בפיכחון, ללא אשליות, ולהיות מוכן לשלם את מחירה.
ואכן, היה לה מחיר כבד, חסר תקדים. מחיר – חייו.

תהיתי לא אחת, במיוחד בשנתיים האחרונות מה הביא אותו לתפנית הזו? מה שכנע אותו ללכת בדרך אוסלו?
אני משער – שהייתה זו אמונה. אמונה שכראש ממשלה עליו להבטיח את שלומה ועתידה של מדינת ישראל, "הפיקדון היקר" – כפי שהוא קרא לו – שאזרחי ישראל הפקידו בחיקו. שבטווח הארוך, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לצעוד בדרך השלום, רווית המכשולים, הסיכונים, חסר הוודאות – כפי שהיא אכן הייתה ואולי לעולם תהיה.

יצחק רבין לא הצטיין בהשמעה של סיסמאות שלום שדופות מן הסוג שאנו שומעים לא אחת מפי אלה שהכריזו על עצמם ככוהני השלום ומיצגיו הבלעדיים. הוא עבר תהליך ממושך, מייסר, רצוף התלבטויות וספקות לפני שקשר עצמו למהלכים מדיניים מכריעים שהיו אמורים לשנות את פני המציאות המדינית והביטחונית שלנו.

שמעתי ממנו לא אחת מילים של הסתייגות מצד אלה שתמיד ידעו את כל התשובות וראו את כל הסיכויים, ולא ידעו לחשב את הסכנות, הקשיים והמחירים של תהליך השלום. גם משהחליט לא עשה זאת בעיוורון. הוא הלך בצעדים מדודים, זהירים, תוך שהוא רואה בברור את הכשלים שבדרך, את חולשת השותפים ואת קנאת המתנגדים. אך, הוא לא הסס להתקדם.

הוא לא נרתע. הוא לא איבד תקווה. הוא הגיע להבנה עמוקה, שעמדה בסתירה לחלק ניכר ממהלכי חייו, כי יש רגע שבו משנים כיוון ונוטלים סיכונים, גדולים, כי מהלך מכריע של שלום, חייב להיות כזה.
כמובן, לא בכל מחיר. "בכל מחיר" לא הייתה אף פעם דרכו - אבל כשמנגד יכול היה לראות את הסיכוי, היה מוכן לקחת סיכון.

משנת הביטחון של "מר בטחון" יצחק רבין - נשארה תקפה עד היום. היא אומרת דבר פשוט: כדי להגיע בסכסוך שבינינו לבין שכנינו לפתרון נכון מבחינתה של ישראל, עליה לשאת ולתת עם הפרטנרים שלה מתוך עמדה של כוח.   כדי להזיז את יריבינו משדה הקרב אל שולחן הדיונים, עלינו לבנות כוח צבאי גדול ומרתיע.

השלום, אם יושג, יהיה לפחות בשלב הראשון שלום חמוש - ועל כן יש להמשיך ולשמור על כוחו של צה"ל. אם חובה עלינו לקחת סיכון ואין מנוס ממנו, נצמצם אותו ככל האפשר.

בטקס חתימת מסמך העקרונות הישראלי - פלסטיני ב-13 בספטמבר 1993 - אמר יצחק רבין:
"באנו לנסות לשים קץ לשנאה, כדי שילדינו ונכדינו לא יחוו עוד את המחיר הכואב של המלחמות, הטרור והאלימות. באנו לדאוג לחייהם ולביטחונם. באנו לשכך את הכאב והזיכרונות הקשים, להתפלל ולקוות לשלום."

בעוד חודש באנאפוליס תתכנס פגישה בינלאומית שבחסותה ננסה פעם נוספת לעלות על דרך שתוביל, אני מקווה, לתחילת סיום הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. אנחנו נבוא לשם למודי ניסיון ונעדרי אשליות.

אינני יודע אם כבר בשלה לגמרי עת השלום, אבל אני יודע שמחובתי כראש ממשלה בישראל לעשות הכל כדי לקדם את העת הזאת, או לפחות לנסות לקרב אותה, כפי שהאמין ורצה יצחק רבין. לכן אנחנו נהיה שם, באנאפוליס. נהיה שם פקוחי עיניים, שקולים, זהירים - אבל נותנים סיכוי לדו שיח בינינו לבין הפלסטינים.

אנחנו כבר יודעים: שלום לא עושים במפגשים בינלאומיים – שלום לא עושים רק על פיסות נייר – מהודרות ככל שתהיינה.  שלום בונים מרצון טוב ומנכונות אמיתית לקבל את קיומו של האחר - תוך שאתה מבין  את צרכיו ואת פחדיו.

אני מבקש לומר באופן ברור: 60 שנות המדינה רצופים מכאובים מדממים שממשיכים להכביד על חיינו ולעצב את עמדותינו יום יום. העם היהודי, תושבי המדינה, עשרות אלפי משפחות, חיות יום יום את היגון שאין לו שיעור ואת הזיכרונות והגעגועים על האובדן והשכול.

לעולם לא נשכח את הסבל והכאב שאנו נאלצים לחיות עימם, תמיד יהיו אלה חלק בלתי נפרד מהווי חיינו, ומהייסורים המלווים את תהליך קבלת ההחלטות הקשור בניסיון לסיום הסכסוך.

למען ההגינות והצדק  ראוי להכיר כי גם הצד שכנגד התנסה בשכול ויגון.

משום שאנחנו מספיק חזקים ובוטחים בצדקתנו, ראוי  שנכיר גם בסבלם של הפלסטינים ולומר להם: איננו אדישים לתחושת העלבון והייסורים – שרבים מכם התנסו בה. יש רק דרך אחת לפתור אותה – לעשות שלום. 
שלום לא עושים במעשי כשפים ובקיצורי דרך.

לכן ננהל את המשא והמתן עם הפלסטינים בזהירות ובאחריות - אך גם בנחישות, נחישות כפולה: נחישות להמשיך בדרך, כדי למצות כל אפשרות להגיע להסדר - אך נחישות גם בשמירה על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל, הבטחת שלומם וביטחונם של תושביה.

 
אנחנו נוסעים לאנאפוליס כי גם אחרי 14 שנים שהיו רוויות בתקוות, באכזבות ותסכולים - אנחנו עדיין מאמינים שיש לנו פרטנר - ושרוב העם הפלסטיני רוצה לחיות איתנו בשלום, כמו שרוב העם בישראל רוצה לשנות את המציאות שהתעצבה והתגבשה ב-40 השנים האחרונות,  מציאות המטילה צל מאיים על היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית דמוקרטית.

אנחנו יודעים שהכוחות המתנגדים לדרך השלום בחברה הפלסטינית חזקים יותר משחשבנו - ושמצדדי השלום בצד השני אינם מוכנים תמיד לנקוט את הצעדים המתבקשים במאבק נגד אויבי השלום.
אנחנו יודעים זאת - אבל הציווי היהודי העתיק הוא "היה אוהב שלום ורודף שלום". לא אוהב בלבד, אלא רודף שלום – שכן אחרי השלום יש לעיתים לרדוף, ולא רק לחכות לבואו בחיבוק ידיים.

גברתי יושבת הראש,

רצח רבין היה רגע כואב של התפכחות עבור החברה הישראלית. בתקופה שלפני הרצח – חיינו בגן עדן של שוטים.

חיינו באמונה התמימה שאצלנו זה לא יכול לקרות. שיש אמנם בחברה שלנו אלימות, ויש קיצוניות ופנאטיות – אבל שכללי המשחק הדמוקרטים חקוקים בלב החברה הישראלית ואין חשש אמיתי מרצח פוליטי. והעיקר: יהודי לעולם לא יעשה כדבר הזה.

רצח ראש הממשלה הוכיח עד כמה תמימים ולא אחראיים היינו. הוא פקח את עינינו לראות שהדמוקרטיה הישראלית הצעירה סובלת עדיין ממחלות ילדות.

בלילה הנורא ההוא נדרנו כולנו "לעולם לא עוד – לא נשכח ולא נסלח".  כי לא היה עוד בינינו רצח כרצח הזה.

האיש אשר רצח את יצחק רבין ירה שלושה כדורים בגבה של הדמוקרטיה הישראלית - שאותה, בעצם, זמם לחסל. הוא פעל להוכיח שטעה אברהם לינקולן כאשר טען  "פתק בקלפי חזק מכדור של רובה".
לכן כל כך מטרידים הסקרים המראים שהשנה שוב עלה בארץ אחוז הסבורים שיש להתייחס אל רצח של ראש ממשלה בישראל כאל רצח רגיל, לקצוב את עונשו של הרוצח ולהוציאו לחופשי בתום 20 שנות כלא.
הסקרים המדאיגים האלה מעידים על כך ש-12 שנה אחרי הרצח, הדמוקרטיה הישראלית לא התגברה עדיין על כל חולשותיה.

היא לא ייבשה את ביצותיה ולא סילקה את הריחות הרעים העולים מהן.

רבותיי חברי הכנסת,

יום הזכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין נקבע בלוח השנה של העם בישראל כדי שישמש לנו יום של חשבון נפש, של בחינה עצמית אמיצה במראה - לגילוי הפגמים המחלישים אותנו ומכערים את דמותנו כחברה וכאומה.
זהו צעד הכרחי לקראת תיקון הפגמים במאמץ לעשות את פנינו דומים יותר לאלה שבחלומותינו.

יצחק רבין  התאפיין ברגישותו האנושית, היהודית כל כך. "יש בציבור שלנו" – כך נהג לומר – "לא מעטים שסובלים מאוטם שריר הלב. אינני יודע על מה ולמה. יש בתוכנו לא מעטים שפחת אצלם ניצוץ האנושיות. אני מוצא יותר מדי קשיחות לב, יותר מדי ריב ומדון. פחות מדי דאגה לזולת".

וארשה לעצמי להוסיף: במקום שנהיה כולנו "אדם לאדם – אדם", מתקיימת בלא מעטים מאיתנו האמרה - 'אדם לאדם – זאב'".
זאב אחד כזה, מוכה שנאה, הביא על רבין את מותו. אבל הוא לא הצליח – ואיש לא יצליח, להשכיח את מורשתו של יצחק רבין ותרומתו היוצאת דופן לדברי הימים של עם עולם.

 
יהי זכרו ברוך.