צולם ע"י לע"מ

כבוד נשיא המדינה,
משפחת רבין היקרה,
גברתי יושבת-ראש הכנסת,
כבוד נשיאת בית המשפט העליון,
כבוד הרבנים הראשיים,
שרים, חברי הכנסת,
חברי הסגל הדיפלומטי,
מכובדי,

כבר שתים-עשרה שנה, חמישית ממניין שישים שנותיה הסוערות של מדינת ישראל, אנחנו חיים תחת צילה של ההתנקשות הרצחנית בחייו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין זכרונו לברכה. וכל אותן ארבעים ושמונה השנים שקדמו לרצח היו חייו של יצחק מסורים ונתונים כל-כולם לשרות עמו. "מר ביטחון" היה שמו הנרדף, כי אכן מנעוריו בפלמ"ח ועד יומו האחרון שקד יצחק כלוחם, כמפקד וכמצביא מהולל, וכמנהיג ומדינאי משכמו ומעלה, על תקומתה והגנתה של מדינת ישראל, על ביצור עוצמתה הצבאית ועל הבטחת קיומה, עתידה ושלומה.

תמימים היינו לחשוב, עד מוצאי אותה השבת, יוד-אלף בחשוון תוו-שין-נון-וו, כי חסינים אנחנו כיהודים, וכבנים לאומה חופשית ודמוקרטית העומדת על נפשה מיום הקמתה, מחרב שנאת האחים מבית. הן שמענו היטב טרם הרצח את בליל הקולות המתלהמים, את הגידופים הפרועים, את דברי ההשתלחות וההסתה פרוקי-הרסן; הן ראינו את עוויתות המשטמה, את שלטי הבלע, את פולחני ה"פולסא דנורא" המסלידים. הן לא אטמנו את אוזנינו ולא עצמנו את עינינו, שמענו וראינו הכל, אבל פעמון האזהרה דמם בנו. לא השכלנו להבין בעוד מועד כי גם הדמוקרטיה הליברלית ביותר איננה נדרשת ואיננה רשאית להסיר לחלוטין כל סייג וכל גבול לחופש הביטוי. הכתובת שנחרטה בקיר באותיות קידוש לבנה בלטה לעין, אך נשגבה מבינתנו, כי מי יכול היה לשער את שאיננו עולה כלל על הדעת?

אין איש בישראל שעמד אז על דעתו שאיננו זוכר במדויק היכן היה ומה עשה בהיוודע דבר הרצח; אין מי שלא חש את הולם ליבו בשעת האימה שבין הידיעה הראשונית המעורפלת ובין ההכרזה האיומה והמבעיתה שהשביתה סופית כל תקווה: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל-אביב...".
באותה שעה נוראה דומה היה כי פנה זיווה של מדינת ישראל, ולעולם לא יבקע שוב השחר. אך מעומק האפילה הבליחו לפתע, בבת-אחת, מיליוני אורות קטנים, נרות הנשמה והאהבה שהדליקו ילדי ישראל ואזרחים טובים בכל פינות הארץ, כדי לגרש את החושך ולהפיג את השנאה והיאוש, וכדי להתריס כנגד המתנקש הנפשע וחבר מרעיו: "ואף על פי כן נוע תנוע". את שאיפתו וחתירתו של עם ישראל לשלום לא יעצרו בשום פנים ואופן כדוריו של מרצח שפל ובן-עוולה.

יצחק רבין, יליד ירושלים, קנה את עולמו בחייו. כמפקד "הראל" בתש"ח הוא היה שותף פעיל בהצלת ירושלים ממצור ובהבקעת הדרך אל העיר; כרמטכ"ל הוא בנה את כוחו של צה"ל וניצח על המערכה המפוארת בששת הימים שהובילה לאיחודה של ירושלים; כשגריר מזהיר בוושינגטון הוא קידם את ברית היחסים המיוחדים של ישראל עם הגדולה במעצמות; וכראש הממשלה הוא חתם על חוזה השלום עם ממלכת ירדן והתמודד באומץ עם האתגר הגדול והקשה מכל – לפרוץ נתיבים ליישוב הסכסוך עם שכנינו הפלסטינים. האתגר הזה, שלא תם ולא הושלם  עדין, נותר לבאים אחריו למחויבות ולמורשת.

לכל אורך הדרך ליוותה את יצחק רבין רעייתו הנאמנה והמסורה, שהעניקה לו בית חם ותמיכה משפחתית איתנה מתוך הזדהות מוחלטת ואהבה גדולה. על כן בזוכרנו את יצחק נזכור ונוקיר גם את לאה רבין, ונציין את פעילותה הברוכה בזכות עצמה בתחומים חברתיים חשובים, שבהם התנדבה והשקיעה את מרצה הרב ואת חוכמת ליבה.

יצחק רבין זכה לתהילת-עולם, ושמו נחקק ביקר באתרים רבים ברחבי תבל. פרקי ההיסטוריה של מדינת ישראל ייחדו לו לעד מקום של כבוד. אבל אנחנו, שחווינו את מארת הרצח, טענת התמימות שוב אינה עומדת לנו. עלי להודות בכנות, כי אינני משוכנע כלל כי אמנם הפקנו ויישמנו כיאות את הלקח. השם "יצחק רבין", המונצח כיום בכל עיר ודרך בחוצות ישראל, חייב לשמש לנו תזכורת מתמדת ולנדר כי חרב-אחים שנית לא תונף בקרבנו, עדי-עד.

יהי זכרם של יצחק ולאה רבין ברוך.