גברתי יושבת-ראש הכנסת,
אדוני השר,
חברי הכנסת,
יאיר בן אברהם שטרן ובני המשפחה,
ותיקי לח"י, ידידים ומוקירי זכרו של "יאיר",

כנסת ישראל מכבדת היום את זכרו של אברהם שטרן, "יאיר", לוחם חרות ישראל, מפקד המחתרת הלוחמת, הוגה-דעות, משורר ואיש-רוח, אוהב עמו וארצו, קנאי ולוהט באמונותיו, ומסור לשליחותו עד כלות.

מאה שנה חלפו מאז נולד "יאיר", אבל רק שלושים-וחמש היו שנות חייו הסוערות עד שנרצח בדמי ימיו בדם קר בידי קצין בולשת בריטי בדירת המסתור בשכונת פלורנטין בתל-אביב. על האנדרטה שהקימו לזכרו רעיו-פקודיו בדרך לירושלים נחקקה שורה משיר בכתב-ידו: "הרי את מקודשת לי, מולדת!".

"הרי את מקודשת לי, מולדת
כדת משה וישראל.
שפחה שחה, כורעת ואובדת,
אני לך בעל וגואל ---

הוא יבוא, בוא-יבוא הגדול בימים,
הפורק את העול, הגואל,
זוקף כפופים ומתיר אסורים –
יום חרות במלכות ישראל"

יריעת חייו הקצרים של "יאיר", רבי-העלילה, עשויה לשמש השראה לתסריטאי או למחזאי מחונן. הסופר משה שמיר, באחרית ימיו, כתב עליו רומן ביוגרפי מרשים. מה אין בה, במגילת חיי "יאיר"? מהפכנות, סערת רגשות, מתח ושילוב יצרי עז בין אהבת אישה יפהפייה כובשת-לב ובין נאמנות טוטלית ללא שיור לרעיון השחרור הלאומי; פיקוד על קבוצה לוחמת זעירה הקוראת תגר על מעצמה גדולה; חיי אופל ומחתרת כשפרס מוכרז על ראשו כפושע מבוקש; ובין כה וכה – גם כתיבה נלהבת ונמלצת, פסוקי שירה ופיוט עזי-ביטוי, עוצרי-נשימה בעוצמתם, הטפה להקרבה ולמות קדושים על מזבח החרות – דם ואש ותימרות עשן, דברי הגות ופילוסופיה, לימודים קלאסיים, וחלומות והזיות על הקו הדק שבין הנועז ביותר לסהרורי. אלה חומרים שמהם בנויות דמויות גדולות מהחיים, מיטב הדראמות, נובלות מרתקות שעין הקורא אינה נגרעת מהן מן העמוד הראשון עד השורה האחרונה.

מה היה סוד כוחו של "יאיר"? מהיכן נבעה יכולתו ללכד תחתיו לוחמי חרות בעלי השקפות מנוגדות ואף קוטביות – דתיים וחילונים גמורים, שמאל רדיקלי וימין משיחי ובעלי נטיות "כנעניות" גם יחד – נתן ילין מור ישראל אלדד ויצחק שמיר; עמוס קינן וגאולה כהן ואחרים?

אברהם שטרן הרי לא היה אוראטור ומנהיג סוחף המונים. הוא אפילו לא היה באמת לוחם נושא-נשק. השפעתו רווחה בחוגים אינטימיים קטנים, בקרב צעירים נלהבים שהלכו שבי אחר תורתו המקסימליסטית, המהפכנית, האנטי-אימפריאליסטית, חסרת-הפשרות. האמת שלו היתה חדה כתער, ישירה ובוטה ללא שום עמימות ופיתול. המטרות שהציב היו נשגבות וקידשו את האמצעים – את הדם, את החרב, את ההקרבה, את המוות למען הרעיון: "גאולת הארץ – תקומת המלכות – תחיית האומה". 

יש עוד משהו שלא מניח לי כל פעם שאני חושב על האיש המיוחד, יוצא הדופן  הזה. הבדידות הנוראה, לבד בחדר ההוא, במסתור ההוא. בודד עם קבוצה כל כך קטנה של אנשים ובלהט שאין לו מעצור של אמונה שמהחדר הבודד ההוא, מהמסתור ההוא תצא הרוח הגדולה שבסופו של יום תביא לגאולת הארץ וגאולת העם. על מה הוא חשב? לעולם לא נודע. איך הוא התמודד עם הבדידות הנוראה הזו שם, מחכה עד שיבוא הרוצח חסר הרחמים והאכזר. למה הוא קיווה? למה הוא התפלל? כיצד התגעגע? על מה הוא לא יכול היה לוותר?
 
במלאת מאה שנה להולדתו ושישים וחמש שנה להירצחו, ראוי "יאיר" שמדינת ישראל תזכור ותוקיר אותו כאחד ממעצבי רוח החרות והגבורה שבלעדיה לא היתה לעמנו תקומה. אין בכך בהכרח כדי להזדהות עם כל תורתו. כי "יאיר" סלל דרך עצמאית ביותר של המאבק הציוני.

תהיינה ההסתייגויות אשר תהיינה, יהיו המסתייגים אשר יהיו, אי אפשר להתכחש לתרומתו של "יאיר" לחרות ישראל. לוחמי הלח"י שפעלו בהשראתו הרימו תרומה חשובה, באמונה ובמסירות-נפש, למאבק התקומה ולסיום שלטון המנדט על ארץ ישראל.

יאיר נמנה על המשפחה הלוחמת שיש לי כלפיה יחס אישי עמוק מאד, למרות שהנתיבים התפצלו. דרכו של יאיר לא היתה דרך המלך של המאבק הציוני, אבל היו לה חיילים מסורים ואמיצים, עולי גרדום ולוחמים גיבורים שנפלו בקרב. כולנו, שחונכנו על גדולתו ואומץ לבו וגם המרים שביריביו, מחויבים בכבוד לגבורתו ולגבורתם.

"יאיר" היה כאותו גפרור שנשרף והצית להבה גדולה.
יהי זכרו ברוך.