צולם ע"י לע"מ

השרה רוחמה אברהם בלילה,
יו"ר מועצת יד ושם, טומי לפיד,
יו"ר ההנהלה, אבנר שלו,
מנכ"ל משרד ראש הממשלה,  רענן דינור,
יו"ר מרכז ארגוני הניצולים, נח פלוג,
אורחות ואורחים יקרים,

כל חיי אני תוהה בליבי אם זה נכון שנאמר שמדינת ישראל היא נס, שהקמתה היא נס. לאחרונה נשיא צרפת אמר לי בשיחה אישית שהוא חושב שמדינת ישראל היא הנס של המאה ה-20. בעודנו יושבים כאן לחש לי בתגובה ספונטאנית טומי לפיד ידידי כשהמנחה ציין את זה, הוא אמר למה הנס של המאה ה-20, זה הנס של ההיסטוריה כולה. אני עדיין לא יודע אם זה נכון שנאמר שזה נס או שיש כאן משהו יותר עמוק, יותר מורכב, יותר דרמתי מאשר איזשהו דבר ניסי שאי אפשר להסביר אותו בדרך שבה דברים מתפתחים ונבנים ומתקיימים. לא נכריע עכשיו בשאלה הזאת אבל אנחנו יכולים בוודאי לומר שמדינת ישראל היא תופעה מופלאה, יחידה במינה בהיסטוריה האנושית. לא הייתה תופעה אנושית כזו בהיסטוריה של איזשהו עם, לא הייתה תופעה כזו של חזרת עם לארצו, של תחיית שפה, של חידוש תרבות, של שיקום חיים לאומיים וריבוניים בארץ עתיקה כפי שארע לעם הזה, כפי שקרה לנו באמצע המאה ה-20 ומאז.

אחת מהתופעות המופלאות והמרגשות שקשורה בהקמתה ובחידוש קיומה של הריבונות היהודית בארץ שלנו היא ניצולי השואה שהגיעו לכאן, לחמו כאן, נפלו כאן, בנו כאן, יצרו כאן ובעצם הצליחו יחד עם אחרים להניח את החישוקים שהפכו את מדינת ישראל להיות מה שהיא היום.

צולם ע"י לע"מ

בשנה האחרונה דיברנו על ניצולי השואה בהקשרים אחרים וגם אותם אי אפשר לשכוח ואין רצון להשכיח. בתהליך הזה, הבלתי נמנע שבו התבגרנו ולפעמים רגשותינו נעשו קצת גסים וקהים, שכחנו שביניהם היו רבים שלא נותר בהם כוח ולא נותרה בהם יכולת ולא ידענו קודם כל להתייחס אליהם ולדאוג להם ולעזור להם כפי שהיינו חייבים להבין ולהרגיש - והם היו ראויים לכך. אז בלהט הויכוח הזה והדברים שאמרנו על עצמנו, על מה שלא ידענו לעשות ועל מה שעשינו בשנה הזו, שכחנו לדבר על מה שניצולי השואה עשו כדי לעשות את מדינת ישראל למה שהיא. דיברנו על סבלם ולא דיברנו על כוחם, דיברנו על מצוקתם ולא הזכרנו את תרומתם. דיברנו על העליבות שבה הותרנו לא מעטים מהם ולא הדגשנו מספיק את העוצמה האדירה שבה הם הצליחו לעלות מתוך המעמקים האינסופיים שבהם היו אל הגבהים אליהם הם הובילו את חייה של המדינה הזאת.

אפשר לראות בתערוכה, שבהבזק מהיר הספקתי לראות את כותרותיה ואת סימניה הבולטים, שאנחנו לא מודעים, כחלק מהמרוץ הבלתי אפשרי הזה של קצב החיים בארץ הזאת, של מה שקורה יום יום, של האיבוד הזה של היכולת לראות בצלילות את כל מרכיבי התמונה הגדולה כי הכל מתערבל ומתערבב, משהו הפריע לנו להבחין כמה דברים חשובים, בכל תחומי החיים נצרו על ידי אנשים שבאו מעולם אחר שאנחנו הצברים לעולם לא באמת עד הסוף נבין אותו, כי אנחנו נולדנו כאן במקום הזה שאין שני לו, שאין כמוהו, שהוא שלנו, אבל לא באנו מהמקום שניצולי השואה הגיעו ממנו. אנחנו רואים כמה תחומים מתחומי חיינו, כמה סמלים מסמלי חיינו המובהקים ביותר, כמה אמירות ומשפטים וביטויים שהם חלק בלתי נפרד מהאתוס המובהק ביותר של הישראליות- הם בעצם פרי היצירה של אנשים שבאו מעולם אחר, שבשבילם ארץ ישראל וישראליות לא היו מעולם שום דבר מובן מאליו, שהם נחשבו כזרים בעת שהם הפכו את הסמלים הללו לסמלים המייצגים של מה שאנחנו גאים להציג אותו כישראלי וכישראליות. אולי כדאי לומר שאנחנו גאים כי זה החלק הטוב והיפה בישראליות שלנו. כשרואים את זה כאן מקבלים פרופורציה נכונה יותר לגבי התרומה, המשקל והמשמעות של הניצולים בחיי מדינת ישראל במה שהיה ובמה שעוד יהיה.

אני מודה לכם בשם ממשלת ישראל שבחרתם, דווקא ערב יום השואה, לפתוח בהצגת התערוכה הזאת. התערוכה הזאת באמת, בסוף, בשורה התחתונה היא לא מה שהיה וגם לא רק מה שהווה אלא בעיקר מה שיהיה. מהמעמקים האלה, מהכוח הזה, מההשראה הזאת אין גבול שהמדינה הזאת לא תוכל לעצב לעצמה.
תודה רבה לכם.