צולם ע"י לע"מ

השרה רוחמה אברהם בלילא,
יו"ר אגודת הידידות הפרלמנטארית של הכנסת עם אתיופיה, ח"כ שלמה מולה,
חברי הכנסת הנכבדים ח"כ בהיינה מזור וח"כ אברהם מיכאלי,
השר לשעבר יאיר צבן,
שגריר אתיופיה בישראל, פסחא אזגדום
הגברת אורית מופז, יו"ר צופי שבא
מנכ"ל המשרד לקליטת עלייה ארז חלפון,
יו"ר אורט העולמי רוברט זינגר,
כבוד הקייסים,
משפחתו של יונה בוגלה,
ידידות וידידים יקרים,

אומרים שבכל מקום שבו יש גיבור – יש גם טרגדיה. יונה בוגלה – ללא ספק מגיבורי העלילה המופלאה ששמה "העלאתם לישראל של יהודי אתיופיה" – סותר את האמירה המקובלת הזאת.  כי אף שהיו בסיפור הגבורה המרגש הזה לא מעט פרקים כואבים, קורעי לב ממש – הפרק ההירואי הזה בתולדות הציונות ומדינת ישראל הוא בסיכומו של דבר פרק שסופו סוף טוב.
בוגלה, מחנך ואיש ציבור יהודי-אתיופי, נטל חלק משמעותי בשימור מורשת יהדות אתיופיה והיה מעורב בעלייתם הברוכה לארצנו.

סיפורה של יהדות אתיופיה הוא סיפור מעורר פליאה והתרגשות. פליאה על הדבקות שגילה הקיבוץ היהודי המבודד הזה במשך 2000 שנה כשהוא דבק במסורת אבותיו – והתרגשות לנוכח הגעגועים שלא פסקו אל ארץ האבות, שכונתה בפיהם "ארץ ירושלים". רבים רבים הם אוהביה של ירושלים. הם פזורים ברחבי העולם כולו, בראש וראשונה העם היהודי אבל רבים רבים אוהבים את ירושלים גם שאינם מבני עמנו. אבל בעולם כולו, בקרב כל הקהילות של כל העמים של כל הדתות אין קהילה שמסורה יותר, שאוהבת יותר, שדבקה יותר בירושלים מהקהילה של יהודי אתיופיה.

ב-1862 לפני 146 שנה התחילו יהודים מאתיופיה ללכת ברגל לכיוון ירושלים. הם האמינו שאם הם יחצו את ים סוף יקרה להם אותו נס שקרה לאבותינו שיצאו את מצרים, הים ייפתח, יהיה להם שביל בחורבה והם יוכלו להגיע לארץ ישראל. רבים מהם טעו.

120 שנה מאוחר יותר, בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20, כאשר פשטה בכפרים שבאזור גונדר השמועה ש"הולכים לירושלים" - זיכרון הטרגדיה מ-1862 לא מנע מהיהודים לארוז את מטלטליהם המעטים וללכת בדרכים לסודן. הייתה זו דרך קשה ואכזרית של מאות קילומטרים שתבעה מספר רב של קורבנות. ארבעת אלפים איש ואשה מצאו את מותם ברעב ובמחלות - או בידי רוצחים ושודדים - בטרם הגיעו לחוף מבטחים במולדת.

בפואמה "מתי מדבר", שם ביאליק, המשורר הלאומי שלנו, בפי המתים, מימי הנדודים במדבר שאחרי יציאת מצרים, את המילים מרעידות הלב האלה:
"..אנחנו גבורים!
דור אחרון לשעבוד וראשון לגאלה אנחנו!
ידנו לבדה, ידנו החזקה
את-כבד העל מעל גאון צוארנו פרקה.
ונזקף ראשנו שמימה ויצרו בעינינו ..."

מילים אלה יפות גם לגיבורי הטרגדיה של מדבריות סודן.

הנחיתה בארץ של באי מבצע משה ומבצע שלמה – וכן של כל הבאים אחריהם – לא הייתה קלה. למרות הרצון הטוב והמאמצים הרבים שהושקעו בפרויקט קליטתם של יהודי אתיופיה – תהליך הקליטה היה קשה וכואב – ונעשו בו לא מעט טעויות. יהודי אתיופיה רצו להרגיש כאן "כטיפה השבה אל הים" – אבל נתקלו כאן לא רק בזרועות פתוחות, אלא גם בגילויי התנכרות והסתייגות.  והיו גם ביטויים של גזענות ממש.

ועדיין, למרות הכל – בשורה התחתונה זאת תופעה מופלאה.

17 שנה אחרי מבצע שלמה, יהודי אתיופיה הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל – בכל התחומים: באקדמיה, בתרבות, באמנות, בפוליטיקה, בעסקים, בלחימה, באומץ לב, בהקרבה, בצבא. בכל מקום. יהודי אתיופיה הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. 

ההישגים האלה הם הישגים בלתי רגילים שהגעתם אליהם כל אחד בכוחות עצמו.

הממשלה בראשותי קיבלה בפברואר השנה תכנית חומש מיוחדת המיועדת לשיפור קליטתם של בני העדה  האתיופית בכל מערכות חיינו. אנחנו רוצים לקדם את יכולתם של צעירים יוצאי אתיופיה – מבני 16 עד 35 - להשתלב בתעסוקה מספקת, עם סיכויי התקדמות בעתיד – תוך מתן דגש על הגדלת מספר המשתלבים בלימודים גבוהים מקרב בני העדה. התכנית מבקשת לשפר את תנאי המגורים, החינוך, הרווחה והתעסוקה ב-15 שכונות שבהן מתגוררים כרבע מכלל בני העדה האתיופית שעלו ארצה.

התוכנית כוללת סיוע לתלמידים בגיל בית הספר התיכון, בתוך בית הספר בסיוע להגיע למוסדות להשכלה גבוהה, במתן ליווי לבני העדה בעת שירותם הצבאי, תמיכה בסטודנטים בני העדה - וסיוע בתחום התעסוקה והדיור.

אנחנו מתכוונים להשקיע 811 מיליון שקל בחמש השנים הקרובות בתכנית החמש שנתית שנועדה לסייע בקליטתם המלאה, המושלמת, השלמה של עולי אתיופיה במדינת ישראל.

ב-1984 בעת מבצע משה, ראה יונה בוגלה, שלוש שנים לפני מותו – את חלומו – חלום עליית יהודי אתיופיה ארצה – חלום שמתגשם.

בשנים הקרובות, נעשה כל מאמץ כדי להגשים גם את חלומותיהם של ממשיכי דרכו של יונה –  ברוחו, על פי אמונתו ועל פי חלומו של האיש המיוחד הזה.
תודה רבה לכולכם.