צולם ע"י לע"מ

גברתי יושבת ראש הכנסת, דליה איציק
כבוד נשיא המדינה, שמעון פרס
נשיאת בית המשפט העליון, הגברת דורית בייניש
בני משפחת רבין
חברי הסגל הדיפלומטי
חברות וחברי הכנסת
מכובדי כולם,

מידי שנה אנו חוזרים לכנסת, כדי להשמיע כאן דברים לזכרו של ראש הממשלה, היחיד בתולדות המדינה, שנרצח על משמרתו בידי בן עמו. יצחק רבין – זכרו לברכה.
הבחירה נתונה לנו – לדבר במילים חגיגיות, למלא את חלל האולם המיוחד הזה בסיסמאות, לשלם מס שפתיים לנסיבות המיוחדות המתחייבות מן המעמד הזה – או להעמיד פנים לרגע, שאנחנו נמצאים בתוך חדר סגור, אטום לקולות הרועשים מבחוץ ולדבר איש אל רעהו, במילים פשוטות שאין לטעות במשמעותן.   לומר את האמת.

אינני מתכוון לעמוד מעל דוכן זה עוד הרבה פעמים, אך כשאני כאן, אני רוצה לומר לכם רק את מה שחיוני לומר - כדי לא להחמיץ את ההזדמנות של כולנו לעשות את חשבון הנפש של קיומנו, של עתידנו, של גורלנו – ביושר.
יצחק רבין נרצח לפני 13 שנה, כתוצאה ממסע שיטתי של שנאה, הסתה ולבוי יצרים, שגורמים רבים נטלו בו חלק, קרובים ורחוקים, בני ארצנו, ויועצים מבחוץ, עד שמישהו אפל ונתעב – שלף את אקדח הרצח.

זמן קצר לאחר רצח רבין כתב חיים גורי, חברו של ראש הממשלה המנוח לספסל הלימודים בבית הספר החקלאי "כדורי", את השורות הבאות:
"כבר שמעתי כי רצח פוליטי כזה בחיי עמים עשוי להיות נקודת מפנה, שבה משתנית ההכרה והדברים נראים אחרת, ולכן ישראל שאחריו תהיה בהכרח טובה יותר. אומרים שדור צעיר שלם, שנזרק אל חוויה כה מבעיתה, לא ישלים עם האלימות, העיוורון, השנאה והייאוש שחוללו את האסון הזה...". עד כאן דברי גורי.

לצערנו תקוותו של גורי עדיין לא התגשמה. היום, 13 שנה מאוחר יותר, ההסתה לא פחתה, לבוי היצרים לא קטן, השנאה לא התפוגגה. אזרחים ישראלים מכים באלימות אכזרית פלסטינים הרוצים למסוק את הזיתים כפי שעשו במשך מאות שנים במקומות שהיו ביתם האישי והמשפחתי - ואין מכלה.
צעירים ישראלים, הלומים בחלומות משיחיים שאין להם בסיס במציאות הריאלית של חיינו – מכים חיילים שלנו, שוברים את עצמותיהם, מאיימים על חייהם - ואין עוצר.
אני אומר את הדברים הקשים הללו, לא רק לאנשים אחרים, אלא גם לעצמנו, לממשלה, לגורמי אכיפת החוק, לחבריי השרים, ובראש ובראשונה לעצמי.

אנו עומדים כאן, מדברים גבוהה גבוהה, על מה שהיה ואסור שיקרה עוד, ומשלימים עם מה שהולך ומתפתח לקראת הרצח הבא – ואיננו עושים את הדברים הפשוטים ביותר, המובנים מאליהם – כדי לעצור. אסור לתת לזה להימשך. אני – לא אתן לכך להימשך.
שום שיקול פוליטי או נוחיות זמנית – לא ימנעו ממני להפעיל את כל סמכויות ראש הממשלה כדי להפסיק זאת. ואני איני חושב על עצמי אלא על ראש הממשלה שיבוא אחרי.

לפני 13 שנה – התחילו יצחק רבין ז"ל, ואיתו שמעון פרס, ואתם רבים וטובים, במסלול שלא היה ממנו מנוס. היה בסיס לוויכוח אתם – וגם אני הייתי שותף לו וחלקתי על דעתם ואף הצבעתי נגדם. אבל – הכיוון היה בלתי נמנע והמציאות הוכיחה שהיא חזקה יותר גם מכדורי הרוצח. אינני מנסה להצדיק רטרואקטיבית את הסכמי אוסלו שחלקתי עליהם. אבל, הם הגדירו כיוון – והכיוון היה בלתי נמנע.
מאז, אחרי שלמדנו לחיות עם רגשי האשמה והכאב על מחירו של הסכם אוסלו, המשך הטרור והאכזבה מהקיפאון המדיני - חזרנו לליבו של הויכוח. רק שעכשיו, רגעי ההכרעה הולכים ומתקרבים והיננו עומדים על סיפם.

הכרעה זו תהיה קשה ומכאיבה והיא תעצים את הויכוח הפנימי שהתנהל ומתנהל בציבור הישראלי מזה שנים. כל ממשלה שתקום – לא תוכל להתחמק מעימות כזה.
אם תרצה: תהיה חייבת להסתכן בעימות פנימי, קשה מאין כמוהו.
אם תסרב: תאבד את האהדה והתמיכה הבינלאומיים שהקהילה הבינלאומית העניקה למדינת ישראל מאז ההתנתקות ולאורך תקופת כהונתה של הממשלה הנוכחית.
מי שחושב ומאמין שיוכל להתחמק מהכרעה ובאותה עת עצמה לשמור על מעמדה הבינלאומי של ישראל, מי שמניח כי יוכל להמשיך את הסטאטוס קוו הפנימי וגם ליהנות מחיבוק חם ותומך של מנהיגי העולם המערבי, במיוחד אלה התומכים בישראל וידידותיים כלפיה – משלה את עצמו ועלול להוליך שולל את הציבור הישראלי.
מי שחושב שאפשר יהיה להתחמק מהכרעה וגם להמשיך לבנות מערכת מסועפת של קשרים עם מדינות ערביות ומוסלמיות כפי שאנו עושים היום – חי בחלום.

אני משוכנע שאין לנו אופציה ריאלית זולת הכרעה פנימית ואני חרד לתוצאותיה במרקם העדין של יחסים מתוחים שכבר כיום מאפיינים חלקים בציבור הישראלי.
הממשלה, כל ממשלה, תצטרך לומר את האמת, והאמת הזו, לצערי, תחייב אותנו לקרוע חלקי מולדת רבים, ביהודה, שומרון, ירושלים ורמת הגולן. החלטה זו כשתיפול אינה כתב אישום כלפי המתנחלים והמתיישבים, שרובם המכריע, אינו אלים, אלא חלק בלתי נפרד מהציבור המסור, הנאמן, אוהב הארץ ובוניה.

זה הזמן לפנות לציבור הזה ולומר לו: אין כמוכם לאהבת הארץ, למסירות לה,  לנכונות להקריב למענה. היו רגעים, שכולנו היינו שותפים להם, שבהם התאווינו בכל ליבנו להניח את חותם נוכחותנו בכל שעל אדמה. גם אני הייתי שם. טעינו, לא ראינו למרחוק, חשבנו שנוכל להצליח לקיים מדינה יהודית, דמוקרטית, הגונה, נטולת סממנים של אלימות, מאירה פנים לשכניה ומחבקת אותם בתוך גבולות הריבונות שלנו. זה לא ילך. זה כבר לא הולך. זה תבע מאתנו מחירים שאין לנו כח מוסרי לשאת בהם – וזה יתבע מאתנו מחירים כבדים עוד יותר – שיפרמו את החישוקים הדקים שעדיין שומרים על הסולידריות החברתית של החברה הישראלית.

איני בא בטענה לאיש ואף לא בהטפת מוסר. אין לי זכות לכך. אך חובה מוטלת עלי לפנות אליכם, הבונים והמתיישבים ולומר לכם מתוך הרבה כבוד והערכה, שגם אתם תצטרכו לעשות את חשבון הנפש שלכם ולהגיע להחלטה.

לא תוך ריב ומדון, לא מתוך קרע שיפצע את הרקמות הרגישות ביותר של החברה המיוסרת שלנו, אלא בהשלמה שאין ממנה מוצא, מתוך הבנה שבגדלות נפש – שזו הדרך היחידה, לא נטולת סכנות ואי ודאות, רצופת מכשולים, אך היחידה. מהי המשמעות של טכסי הזיכרון הללו ליצחק רבין – אם אין בהם הבנה שאסור לתת יד, בשום תנאי, בשום מקרה, ליצירת אוירה שחוזרת לימים האפלים ההם.

אני רואה אתכם לפני, דליה, יובל, רחל וכל בני המשפחה. אינכם זקוקים לזכרון הקולקטיבי של אבא שלכם דווקא במעמדים האלה, כי הוא מקנן בתודעה האישית של כל אחד מכם ממילא, בכל ימות השנה.

אתם כאן, אנחנו כאן, עם ישראל כאן -  כדי להפיק לקח, לבסס ערכים יציבים לבנות עתיד ראוי לפועלו ולזכרו של אביכם, מנהיג ישראל, לוחם אמיץ בשדה הקרב ובשדה המערכה המדיני.

אני מחוייב לציווי הזה. כל יום – עד יומה האחרון של הממשלה. הממשלה תמשיך לבצר את גבולות המדינה, להכין מענה לתוקפיה, להקדים את הטרוריסטים המאיימים עליה – ובאותה עת לא תחדל מניהול משא ומתן בכל הגזרות ועם כל השותפים האפשריים – הפלסטינים, הסורים, הלבנונים, מתוך מאמץ אמיתי להגיע להסכם, או לפחות לבסס את יסודותיו, כדי שלא ניתן יהיה לחמוק מהם בעתיד.

כך אני אכבד את יצחק רבין ז"ל – וכך תעשה גם ממשלת ישראל בראשותי. כל חבריה. כל מי שיהיה בה.