כבוד ראש העיר, ידידי עורסאם יאסין
כבוד מנכ"ל משרד רה"מ, רענן דינור
מנכ"ל משרד הרווחה והשירותים החברתיים נחום איצקוביץ'
ידידי, יועצי רב השנים, חברי מזה הרבה שנים, סאמיר ווהאבי
כבוד מנהלי האגפים והמחלקות במשרד הרווחה במשרד רה"מ וכמובן בעיריית שפרעם, שנהניתי מאוד לשמוע את הסקירות והנתונים שלכם
כבוד אנשי הדת הנכבדים
ידידים יקרים

למען האמת מה שיש לי לומר על התוכנית הלאומית כבר נאמר פה בהרחבה. יש פה חיבור של שני נושאים שמשתלבים זה בזה. קודם כל, ילדים בסיכון. ילדים בגילאים שונים, שחיים במשפחות שיש בהן מצוקות שונות. זה לא רק מצוקה כלכלית. זו מולידה מצוקה רגשית, וזו מולידה בעיות ביחסים בין הורים. היחסים בין הורים יוצרים מתח בתוך המשפחה. את המתח הזה מוציאים על הילדים, הילדים הופכים להיות ילדים מוכים, ילדים דחויים, ילדים מנוכרים. יש מיליון בעיות שמחוברות.

אנחנו הקמנו בממשלה לפני כמה שנים וועדה שהתפקיד שלה היה לזהות את הבעיות האלה של ילדים בסיכון, של ילדים שחיים במשפחות בעייתיות ולהציע פתרונות בעיקר בתוך הקהילה. לא להוציא את הילדים ולזרוק אותם למוסדות כפי שהיה פעם הטיפול הקלאסי. אתה מנתק את הילד מתוך זרם החיים, מוציא אותו החוצה, גורם לו לבעיות. בראש הוועדה העמדנו את הפרופ' מהאוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' הלל שמיד וביקשנו שיכין דוח. קרה דבר מאוד מוזר. הוא הכין דוח ובמקום לזרוק אותו לפח כמו שעושים בדרך כלל, אמרנו אנחנו נגשים את הדוח הזה, ונתקצב אותו במאות מיליוני שקלים. אני יכול לספר לכם הרבה, אבל אתם אנשים עסוקים, אז לא ארצה לבזבז את כל זמנכם אחר הצהריים.

 זה מסלול אחד. יש מסלול שני. המסלול השני הוא ילדים בגיל הרך, הגיל המכריע שבעצם מעצב את אישיותו של אדם ויכול לקבוע את כל שלבי התפתחותו העתידיים. זה הגילאים בין לידה לגיל שלוש. תמיד נדמה לנו – מבוגר, חינוך אוניברסיטאי, חינוך תיכוני, חינוך יסודי אפילו. בסוף, מי שמטפל בילד מאז שהוא נולד עד גיל שלוש משפיע על כל דפוסי האישיות שלו – איך הוא יתפתח, מה הוא יהיה, מה הוא יוכל להיות, מה יהיו הכישרונות שלו, מה יהיה הפוטנציאל שלו, מה תהיה היכולת שלו למצות מהכישרונות שלו גם בגיל 20 וגם בגיל 30. הגיל הזה אף פעם לא טופל על ידינו. יש פעוטונים, יש מעונות יום, אבל מי אחראי על מעונות היום? מי המטפלות בפעוטונים? מה היכולות המקצועיות הנדרשות מהן? כלום. היה שדה פרוץ. יכולתי להביא את הילד שלי למעון יום, אבל מי תטפל בו במעון היום? מישהי שהוכשרה, בעלת יכולות, בעלת הניסיון הנכון? לאו דווקא. יכול להיות סתם מישהי שנניח עבדה במספרה. זה מקצוע מכובד, אני לא אומר שלא, למי שיודע אותו. אבל לא הרוויחה הרבה. אמרו לה "בואי לעבוד במעון יום תרוויחי טוב". היא לא יודעת לטפל בילדים, אין לה סבלנות. אין לה את הגישה הנכונה, את הידע, היא מטפלת בילד. אחרי 15 שנים אנחנו רואים שהילד לא רוצה לעבוד, אין לו משמעת, לא רוצה ללמוד, נגרר לכל מיני תופעות בלתי רצויות, ואנחנו צריכים להשקיע בילד הזה מיליונים. אם רק היינו משקיעים במטפלת שלו מגיל לידה עד שלוש קצת יותר תשומת לב הכל היה בסדר. היינו חוסכים את המיליונים האלה ויכולים להשקיע אותם בהרבה דברים אחרים.

 אז שני דברים. זו הייתה התוכנית שלי, ואז באה עליזה אשתי, שהיא בנושא הזה, יותר חכמה ממני ויש לה יותר ניסיון. היא הייתה עובדת סוציאלית הרבה שנים וטיפלה בנושאים האלה. היא אמרה – בוא לא רק נטפל בכלל בילדים בסיכון, אלא נעשה פרויקט מיוחד לילדים בגיל הרך. הפרויקט הזה הוא התחלה טובה. מה שראינו כאן זה בעצם שבשפרעם אנחנו עושים טיפול נרחב בנושא של ילדים בסיכון. בתוך הטיפול הזה דגש מיוחד לנושא של ילדים בגיל הרך במסגרת התוכנית של "התחלה טובה". עליזה הייתה באנגליה בשעתו וגייסה ממגבית בריטניה תרומה שמאפשרת להפעיל את תוכנית התחלה טובה בשפרעם.
 
אחרי שדיברתי על התוכנית הזו אני רוצה להגיד מה ממלא אותי גאווה. אנחנו קבענו מהרגע הראשון, כחלק מהמדיניות שלנו והאמונה שלנו, שהשקעות בנושא הזה בתוך האוכלוסייה הערבית תהיינה בהתאם לעוצמת הבעיה בקרב האוכלוסייה הזו. נגמרה תקופת האפליה, נגמרה תקופת ההתעלמות. עכשיו משקיעים באוכלוסייה הערבית בהתאם לצרכים שלה. לא בהתאם לגודל שלה, אלא בהתאם לצרכים שלה, כי לצערי הצרכים שלה גדולים יותר מהגודל שלה. האוכלוסייה הערבית היא בין 18-20% מכלל הציבור הישראלי. האוכלוסייה הזו בגלל סיבות שונות, היסטוריות, בגלל מצוקה כלכלית, בגלל אי השתלבות, בגלל אפליה. אנחנו לא מכחישים את זה. במשך הרבה מאוד שנים הייתה אפליה של האוכלוסייה הערבית בקרב מדינת ישראל. כתוצאה מכל הדברים האלה האוכלוסייה, מספר הילדים בתוך האוכלוסייה הערבית שחיים מתחת לקו העוני הוא יותר גדול מהממוצע הארצי, מספר הילדים בסיכון יותר גדול מהממוצע הארצי, ומספר הילדים בגיל הרך שהם פוטנציאלית יכולים להיכנס לבעיה הוא יותר גדול. לכן נצטרך להשקיע יותר כספים בקרב האוכלוסייה הערבית. זה לא מקרה שאני בא היום לשפרעם. אני אפילו לא בא לעזור לעורסא יאסין להיבחר לראש עיר, הוא ממילא יבחר לראש עיר עוד 10 ימים. אני מכיר את שפרעם די הרבה, עוד מהימים שהייתי שר לענייני מיעוטים בסוף שנות ה-80'. שפרעם היא באמת עיר של אוכלוסיות שונות. יש פה כמעט 60% אוכלוסייה מוסלמית, יש פה 26.5% אוכלוסייה נוצרית. יש פה 14.5% אוכלוסייה דרוזית. יש פה אלפי בדואים. ליהודים מבחוץ נדמה שכל הלא יהודים הם אותו דבר. אנחנו לפעמים קצת עושים טעויות. אלה שחיים בתוך החברה הלא יהודית יודעים שיש מגזרים שונים שהם שונים זה מזה, שהפערים בתוכם מולידים גם מתיחויות וגם חיכוכים שהם לא פשוטים וצריך לדעת להתגבר עליהם. זה לא דבר קל. כבר ראינו לא אחת בישובים בצפון שאין בהם יהודים בכלל שלפעמים המתח וההתחככות הם יותר גדולים מאשר לבין יהודים ללא יהודים. לכן שפרעם היא דוגמא למשהו אחר, שאנחנו מאוד רוצים לטפח אותו ולחזק אותו ולעודד אותו, כחלק מהמדיניות שלנו שאנחנו פותחים דף חדש ועולים על מסלול חדש ביחסים בין יהודים ללא יהודים, בעיקר בין יהודים לערבים בתוך האוכלוסייה הישראלית. אני ראיתי את זה כמשימה ממדרגה ראשונה עבורי. השנה התקיימה פעם ראשונה בתולדות מדינת ישראל וועידת ראש הממשלה לערביי ישראל. אף פעם זה לא היה. 60 שנה. אני אירחתי בביתי את כל המנהיגות הלא פוליטית, החברתית, הרוחנית, הדתית בביתי כמה פעמים למפגשים, לשיחות, לחילופי דעות. גם בתוכניות שהממשלה הזו עושה האיזון הזה נשמר. שמירת חלקה של האוכלוסייה הערבית בבעיה ובפיתרון.

אני רוצה להודות לכם על האירוח. אני רוצה להודות לנשות המקצוע, זה מאוד מעודד אותי דרך אגב שרוב הדוברים היו דוברות. באמת. זה מראה על ההתפתחות שכולנו רוצים לעודד אותה. לא יעזור לכם שום דבר. הנשים הערביות הן לא פחות מוכשרות, לא פחות מוצלחות, לא פחות מנהיגות מהגברים הערבים, כמו אצלנו בקרב היהודים. זה צריך לבוא לידי ביטוי אם החברה הערבית רוצה להתקדם ולהתפתח זה תנאי בלתי נמנע.

אני יודע שבקרוב אתם חוגגים את עיד אל אדחה, אז אני כבר מראש רוצה לאחל לכולכם שיהיה לכם חג שמח, תודה רבה לכם, בהצלחה רבה לכל התוכניות ובתקווה להמשך שיתוף הפעולה עם ממשלת ישראל.