כבוד נשיא המדינה, מר שמעון פרס,
רה"מ המיועד, מר בנימין נתניהו,
גברתי נשיאת בית המשפט העליון, הגברת דורית בייניש,
כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר,
כבוד הגברת מרים אשכול היקרה,
מבקרת המדינה ושופטת בית המשפט העליון לשעבר, הגברת מרים בן פורת
כבוד השר רפי איתן
אורחים נכבדים,
גבירותי ורבותי,


האישים שאת זכרם אנחנו פוקדים היום במעמד-האזכרה הממלכתי הזה – הנשיאים וראשי-הממשלות שהלכו לעולמם – אינם צל חולף בשמיה של מדינת ישראל.

כולם, עד-אחד, במידה יתירה או פחותה, הטביעו חותם עמוק בדברי-ימיה של התנועה הציונית ובתולדות-המדינה.

על שניים מהם, הנשיא הראשון חיים וייצמן וראש-הממשלה השלישי לוי אשכול, הנמצאים השנה במרכז הטקס הזה, ארחיב מעט את הדיבור בהמשך.

אבל לא אפטור עצמי מלהזכיר את השאר שבאנו הנה לחלוק להם יקר וכבוד:

יצחק בן-צבי, איש "בר-גיורא" ו"השומר" ונשיא הוועד-הלאומי, שהיה לנשיאה השני של מדינת-ישראל – חוקר שבטי-ישראל, שענוותנותו וצנעת-דרכו חיבבוהו על כל אזרחי-המדינה.

זלמן שז"ר, המשורר וההיסטוריון בעל הנפש החסידית הנלהבת, ששיווה למוסד-הנשיאות גוון של מורשת-יהודית.
חיים הרצוג, שקנה את עולמו בשידוריו המרגיעים אל העם בעיתות-חירום ובעמידתו הגאה כשגריר ישראל באו"ם, ומילא בהדר ממלכתי ובגאון את כהונתו כנשיא השישי.

ועזר וייצמן, הנשיא השביעי, המפקד שהפיח בחיל-האוויר את רוחו הנועזת והמרקיעה שחקים, האיש שמילא תפקיד אישי חשוב במאמץ להשגת השלום עם מצרים, ושהקרין גם על משכן-הנשיא את קסם אופיו הצברי התזזיתי והשובב. 

ולעומתם: דוד בן-גוריון, ראש-הממשלה הראשון, גדול המנהיגים בדור-התקומה, שזכה להכריז על לידתה של "מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת-ישראל" אחרי שנות-אלפיים, מצביא מלחמת-העצמאות, מכונן צה"ל כצבא ממלכתי ומתווה דרכה של המדינה בחמש-עשרה שנותיה הראשונות.

משה שרת, ברוך-הכישרונות ונקי-הלשון, ראש-וראשון לשרות-החוץ של ישראל, שהחזית המדינית והדיפלומטית הייתה אומנותו ואמונתו בשנות המדינה-בדרך ובתפקידיו כשר-החוץ הראשון וראש-הממשלה השני.

גולדה מאיר, האישה שהפגינה מנהיגות תקיפה ואיתנה בעיתות-מבחן במלחמת-ההתשה ובימי משבר במלחמת יום-הכיפורים, שהעמיקה את יחסי ישראל-ארצות הברית ושקנתה את ליבם של אחינו ואחיותינו בתפוצות.

מנחם בגין, מפקד הארגון-הצבאי-הלאומי שהיה למנהיג תנועה פוליטית, פרלמנטר מזהיר ודמוקרט למופת, אשר כראש-הממשלה השישי הביא לישראל את חוזה-השלום ההיסטורי עם הגדולה במדינות-ערב.

ויצחק רבין, איש-הפלמ"ח, המפקד המהולל ורמטכ"ל מלחמת ששת-הימים, השגריר ששקד על ברית היחסים המיוחדים עם אמריקה, אשר כראש-הממשלה הוביל – בצוותא עם נשיא-המדינה דהיום שמעון פרס ייבדל-לחיים – לפריצת-דרך מדינית בין ישראל לפלשתינאים, וחתם על הסכם-השלום עם ממלכת-ירדן;

האיש אשר להוותנו ולחרפתנו נקטל בידי מרצח יהודי שפל ונבל במעלה-הדרך אל היעד הנכסף.

כבוד הנשיא, מכובדי,

ברשותכם אני מבקש לייחד משפטים אחדים לשני האישים שהטקס הזה מתמקד הפעם בפועלם למען מדינת-ישראל:

הפרופסור חיים וייצמן, שנבחר לנשיא-המדינה הראשון, היה הדמות המרכזית והחשובה ביותר בהנחת המסד המדיני לתקומת-ישראל.
ההישג המדהים שהקנה לו את מעמדו המיוחד היה אותו מכתב קטן וצנוע מן ה-2 בנובמבר 1917 בחתימת מזכיר-החוץ של האימפריה הבריטית הלורד ארתור ג'יימס בלפור, שזכה לתואר "הצהרת-בלפור".

קשה כמעט לתפוס כיצד הצליח וייצמן באישיותו הכובשת להניע את ממשלת הוד-מלכותו להתחייב – בעיצומה של מלחמה-עולמית – לתמוך במטרותיה השאפתניות של תנועה שייצגה באותה עת מיעוט בעם-היהודי.

חוזה-המדינה, בנימין זאב הרצל, התייגע לשווא ושילם בבריאותו במאמץ סיזיפי להשיג "צ'ארטר" בינלאומי לעם-היהודי על ארץ-ישראל, ומת בשברון-לב. וייצמן השיג את ההתחייבות המיוחלת, שעוגנה בכתב-המנדט הבריטי.

כנשיא ההסתדרות-הציונית במשך לא פחות מעשרים-ושתיים שנה שקד וייצמן בזירה-הבינלאומית על מילוי ההתחייבות מול מכשולים אדירים.

כאשר בריטניה חזרה בה ודבקה במדיניות "הספר-הלבן" גם אחרי השואה, נחלץ הישוב-היהודי בארץ למאבק בניגוד לעמדת וייצמן.

אבל גם אחרי הדחתו מנשיאות התנועה-הציונית עמדה יוקרתו של וייצמן בפרץ במערכה להשגת הרוב באו"ם בכ"ט בנובמבר, ובסיכול המזימה לקרוע את הנגב מתחומה של המדינה-היהודית.   

לוי אשכול, ראש-הממשלה השלישי, היה איש המעשה המשקי, ההתיישבותי, החקלאי. איש האדמה והמים ואיש הכספים והרכש הביטחוני, ושר-אוצר גדול. אני אישית, כמו רבים כמוני שבאו מבית אידיאולוגי יריב, לא אשכח לו לעולם את החלטתו למלא אחר צוואתו של זאב ז'בוטינסקי ולהעלות את עצמותיו ארצה.

אשכול הפיג את אווירת הקיטוב, השרה פיוס ואחדות וביסס את הילכות הדמוקרטיה הישראלית. כראש-הממשלה ושר-הביטחון הוא ניצח במערכה על המים, השיג לראשונה נשק כבד לצה"ל – טנקים ומטוסים – מארצות-הברית, וחיזק את ביטחונה של ישראל.

מנהיגותו השקולה התגלתה בשיא תפארתה ב"תקופת-ההמתנה" ערב מלחמת ששת-הימים ובביצור הישגי צה"ל אחרי המלחמה. למרבה-הצער, אשכול הלך לעולמו בטרם הספיק לממש את תכניותיו לקידום-השלום. בתקופת-כהונתו ננעצו בו חיצי-ביקורת רבים והאשמות קשות, אבל בפרספקטיבה היסטורית הוא נחשב לטוב שבראשי-הממשלות בישראל.
אני מבקש להוסיף משהו אישי על לוי אשכול, ראש הממשלה הראשון שהכרתי בעת שהתחלתי את חיי הפוליטיים והוא היה כבר ראש ממשלה.

תמיד תהיתי, כיצד יכולים אנשים כל-כך שונים זה מזה, ביכולותיהם, במבנה אישיותם, בדפוס ההתנהגות שלהם, ברקע ההשכלתי והחינוכי, למלא תפקיד שדורש בסופו של דבר דפוס די ברור של תכונות ויכולות?

אין מענה מקיף, הולם וממצה לשאלה הזו. איש לא יכול לתת אותה ואולי היא כלל אינה קיימת.
יש כאלה שמצליחים, יש שנכשלים, יש שמותירים חותם, אחרים פחות.

אולי הסיבה לכך היא ההבדלים באישיות. לכן, חשוב לי לומר משהו על אישיותו של אשכול.
הוא היה איש מלא הומור, שנון, שמעולם לא גבה ליבו. הוא היה איש שדיבר אל עמיתיו, אל בוחריו ואל בני ארצו, בפשטות שמאפיינת אנשים גדולים באמת.
אך, הוא היה גם רגיש, ופגיע, ולעיתים מהוסס.
היסוסיו, גם המפורסם שבהם, לא נבעו מחולשה, ולא מחוסר ביטחון. אלא, מאנושיות פשוטה, טבעית, נורמלית של בן-אדם.
היו דמויות שהטביעו אף חותם היסטורי גדול ממנו במשרד ראש הממשלה – בן אדם כמוהו לא היה.

ברכות לזוכים בפרסים להנצחת שני האישים.
גם למכון וייצמן וגם לשני כותבי הביוגרפיה והמחקר לזכרו של לוי אשכול.
המאמץ שעושים מכוני המחקר ומוסדות להשכלה גבוהה בישראל להחזיר ארצה את טובי החוקרים, את המוחות המזהירים של בנות ובני הנוער, אני אומר בנות כי כפי שאתם יכולים לראות, נועה היא צעירה מאוד, אבל מתוך היכרות אני אומר לכם, מוכשרת מאוד מאוד, טוב שהיא כאן ולא במקום אחר אי שם בארצות הבירת או בארץ אחרת, מקומות שבהם יש תנאים שגורמים לא פעל לפיתוי לאנשים צעירים ומוכשרים שאנחנו כל כך אוהבים אותם ורוצים לראות אותם אצלנו.

כל הכבוד למכון וייצמן, כל הכבוד לחוקרים שעשו עבודה כל כך מרשימה בהזכרת תרומתו ההיסטורית החשובה של לוי אשכול להקמת המדינה ולקיום המדינה.

נזכור נא את כל נשיאינו וראשי-ממשלותינו שהלכו לעולמם – בהוקרה רבה ובהכרת-תודה עמוקה.

יהי זכרם ברוך.