צולם ע"י לע"מ

אני מאוד נרגש,
כבוד השר,
ראש העיר,
המנכ"לים,
מנכ"ל אמ"י, ראש מינהל התרבות,

יו"ר ארגון תיאטראות, ידידי מאז ימי בית"ר נס ציונה. הוא לא היה השחקן הכי טוב שלהם, דרך אגב, אני חייב לומר פה את האמת. היה להם שחקן אחד יוסי הרמן שהיה שחקן לא רע והיה עמי, אח שלו המבוגר. אבל היה להם עוד שחקן אחד שהוא היה יותר טוב, אריה פרייס ונדמה לי שהיה גם שחקן בשם שיפמן. אבל נועם בהחלט גילה אותות של כישרון ואני חושב שהם עוד יבואו לידי ביטוי. בפעם הראשונה הוא הזכיר לי את הסיפור הזה שהרמתי לו להנחתה כשנפגשתי איתו בהיותו נספח התרבות של ישראל בניו יורק שהוא עשה שם עבודה בלתי רגילה. אמרנו אז שהוא יהיה מנהל תיאטרון והוא יעשה דברים, הכל התממש. לא ידענו אז שאני אהיה ראש הממשלה אבל זה שהוא יהיה מנהל תיאטרון הקאמרי זה היה ברור לחלוטין.

אני רוצה לומר לכם כמה דברים. תראו, קודם כל בשביל ראש עיריית ירושלים לשעבר מה שאני הולך לומר עכשיו הוא די קשה לי, במיוחד כשיושב פה מי שהיה לא רק המנכ"ל שלי בעירייה אלא גם ראש אגף התרבות של עיריית ירושלים. אנחנו במשך לא מעט שנים אז, נאבקנו לא מעט בהנחה המובנת מאליה שתל אביב היא מרכז התרבות של מדינת ישראל. אמרנו כך, לתיאטרון ירושלים יש יותר מנויים מאשר לאיזשהו תיאטרון במדינת ישראל, אז. בירושלים, זה ישמע לכם מוזר, יש יותר מוזיאונים מאשר בכל עיר אחרת במדינת ישראל, 42 מוזיאונים רשומים, מוכרים על ידי הוועדה המיוחדת שמכירה במוזיאונים וכל מה שכרוך בזה. היו אז כל מיני אתרים וכדומה, שקשורים בצורה כזו או אחרת לחיי התרבות. יש לנו תזמורת, התזמורת הסימפונית קול ישראל ירושלים. יש סיפור, דרך אגב, נפלא שסיפר לי חברי הטוב שאני מתאבל עליו כל השנה, טומי לפיד ז"ל על ראש עיר אחר, על טדי זכרונו לברכה, שכשהוא היה מנהל רשות השידור הייתה בעיה, היה חסר תקן לנגן בתזמורת, אי אפשר היה לממן אותו, לא היה לתזמורת כסף, לרשות השידור לא היה כסף ובאו לעירייה ואמרו לטדי אתה מוכרח לעשות משהו, להציל אותנו, אין לנו כסף לממן את העניין הזה בתזמורת ואנחנו נתמוטט. אחרי כמה שעות טדי צלצל ואמר מצאנו פתרון, הוא אומר לקחנו עובד מאגף הגננות, את התקן שלהם ואנחנו נותנים לכם את זה, נגן, גנן התבלבלו, לא נורא, זה יסתדר. יש עד היום נגן אחד בתזמורת הסימפונית ירושלים שהוא על תקן של גנן. זה רק מראה באיזה אילוצים חיי התרבות של מדינת ישראל התנהלו. זה היה נכון אז, במובנים מסוימים זה נכון גם היום הזה. ויש את בנייני האומה שזה בכל זאת אולם המופעים הגדול ביותר בארץ, הוא קצת שופר גם באקוסטיקה, גם המושבים, 3,200 נדמה לי. אחרי כל זה אני לא יכול שלא להסכים עם ההגדרה שתל אביב היא בירת התרבות האמיתית של מדינת ישראל. והסיבה לכך היא שהיא בירת התרבות היוצרת, המרכזית של מדינת ישראל. זה לא קל לי להגיד, זה לא יוצא לי מהפה כדבר מובן מאליו. אני לא יכול להתכחש לזה.

החלום הגדול שלי היה לעשות באמת תיאטרון יוצר גדול. ראיתי כאן את נציגי החאן שלנו, יש לנו תיאטרון יוצר בירושלים, אני די גאה בו, אני חושב שהוא תיאטרון לא רע, בהחלט תיאטרון טוב. אבל, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שהשחקנים רובם ככולם לא גרים בירושלים, הם באים מחוץ לירושלים והם עושים את החזרות מחוץ לירושלים ועוד כל מיני דברים כאלה שבאיזשהו מקום מצביעים על העובדה שההוויה התרבותית התוססת מתרחשת כאן, שכאן קורים הדברים ומכאן הם מתפזרים.

יש בירושלים קהל צורך תרבות גדול יותר מכפי שנהוג לחשוב אבל אין בו, לצערי, את אותה התסיסה שכל כך רצינו וכל כך קיווינו שנוכל ליצור אותה, אין ספק היא קיימת פה בראש ובראשונה. זה נכון שיש לנו את הסינמטק היותר גדול בארץ וסביבו יש את פסטיבל הסרטים שהוא מוסד שאין כמוהו במדינת ישראל וירושלים שאני הייתי קשור אליו מאוד. יש בירושלים פעילות יוצרת בתחום של קולנוע, בית הספר לקולנוע שהוא בית הספר החשוב ביותר בארץ לקולנוע, בית הספר על שם סם שפיגל ויש את בית הספר 'מעלה' שהוא בית ספר חשוב וגם את ניסן נתיב יש. אני יכול לספר לכם על ישיבות עם ניסן נתיב ז"ל, בלי עין הרע, עוד מאה אלף, עוד מאתיים אלף, עוד שלוש מאות אלף, מלחמות לא קטנות. חייתי את כל ההוויה הזאת אבל בסוף בסוף אחרי כל הדברים האלה, ואחרי שאני רואה ומרגיש שיש איזשהו רגש נחיתות בירושלים, בכל זאת, פה יש את הריכוז המשמעותי ביותר והחשוב ביותר של יוצרים ושל אנשי אומנות ותרבות שנותן נופך מיוחד לחיי המדינה.

אני רוצה לומר עוד משהו, כבר אמרו פה בית"ר, בית"ר ירושלים. היום יש לבית"ר ירושלים משחק נגד הפועל תל אביב ואני אוהד ספורט, זה הכל נכון. רבותי, כדי שנבין מהו האופי האמיתי שלנו אבל נבין גם מהי החולשה הגדולה שלנו, אתם יודעים שרק בירושלים הולכים בשנה לתיאטרון יותר אנשים מאשר הולכים לכדורגל בכל הארץ בשנה. אנחנו, מדינת ישראל הזאת, אנחנו משדרים כל שבת מהצהריים עד הלילה כדורגל של כל קבוצה, כל שחקן וכל אחד שהוא בועט בכדור והכדור לא מתחלק לו הצידה הוא שחקן ענק ואדיר. אבל פה, שיושבים אומנים ויוצרים ושחקנים נהדרים וכו' והקהל בא לראות אותם, אז במקרה הטוב יותר אנחנו נראה אותם באיזה טלנובלה אבל בהצגות הטובות, האמיתיות שמשקפות את עומק הכישרון והיצירה שמפעמים פה בחברה הישראלית, את זה לא מראים. אבל עובדה היא, שרק בירושלים הולכים לתיאטרון יותר מאשר לכדורגל בכל הארץ בשנה. זאת רק דוגמה אחת, אני יכול להביא לכם את זה גם מתחום הספרות, בכל זאת, זה הכל משיק לכל. רבותי, הוצאת ספרים במדינת ישראל, של ספרי שירה, מהדורה של ספרי שירה בישראל יוצאת באותו מספר עותקים אבסולוטי שמהדורה של ספרי שירה יוצאת בארצות הברית של אמריקה. תאמינו לי, כשאני אומר לכם דברים אני יודע על מה אני מדבר, אני לא מגזים בשום דבר. בישראל של 7 מיליון אנשים מהדורת ספרי שירה יוצאת, 2,000, 3,000, זה מה שיוצאת מהדורת ספרים בארצות הברית של אמריקה, 300 מיליון איש. אז מה בדיוק קורה כאן. גם בתחום הזה, אנחנו הולכים לתיאטרון יותר מאשר ברוב מדינות העולם. אני זוכר למשל, שאני הייתי הולך בהיותי בניו יורק, בימים שבהם הייתי אדם חופשי ואני מקווה להיות בקרוב, בימים שהייתי בן אדם חופשי ויכולתי לצאת וללכת ולראות וכו', זה היה עם קצת מלווים אבל פחות ממה שבשנים האחרונות, אז רוב הצופים בהצגות שהייתי הולך אליהן לא היו אמריקאים, אלה היו תיירים. אין אצלנו תיירים שבאים להצגות תיאטרון. זאת אומרת שבעצם, אנחנו הרבה הרבה יותר טובים מהתדמית שאנחנו יוצרים לעצמו בתחום התרבות, בתחום היצירה, בתחום הכתיבה, בתחום השירה, בתחום העיצוב, בכל אחד מתחומי הביטוי שמשקפים את התרבותיות שאנחנו רוצים לדבר עליה ורוצים לחשוב איך לעודד אותה. כמובן השאלה המרכזית היא איך ממשיכים לטפח אותה.

תראו, בכל העולם, לא רק אצלנו, בכל העולם החלק המרכזי של התמיכה בחיים התרבותיים בא מהקהילה, בעיקר מתרומות של הקהילה, לא מהממשלות. אני מניח שהיום או מחר זה גם יורגש שם כפי שאנחנו חוששים כאן בגלל שיש פחות אנשים שיכולים לתרום, פחות כסף משתרמו בעבר. לגייס עכשיו כסף לבנות מרכז כמו בניו - יורק יהיה פי עשר יותר קשה מכפי שזה היה פעם כי אלו שיכלו לתת כבר לא בדיוק יכולים לתת. אני אומר שזה מורגש גם אצלנו. אני אף פעם לא ראיתי את עצמי, לא כעירייה ולא כממשלה, פטור מהחובה לעזור לעניין הזה מסיבה אחת, לא בגלל חובה פורמאלית, לא בגלל שיש באמת איזושהי נורמה מחייבת שצריך להשקיע, מסיבה אחת, אנחנו רוצים שהכישרון והיכולת הזו שהם משקפים את האיכות שאנחנו רוצים שינתן לה ביטוי בחיי החברה הישראלית, יקבלו את מלוא העצמה שהם יכולים לקבל. השאלה היא לא אם זה חובה פורמאלית אלא אם זה אינטרס אמיתי של החברה הישראלית, שהממשלה מהאמצעים שיש לה תתעדף את הסיוע לתחומים הללו באופן שיביא לנו את האיכות שאנחנו מחפשים, זו השאלה. התשובה היא בסופו של דבר הכרעה אישית או קולקטיבית של ממשלה, מה חשוב לה באמת.

אני ראיתי באחד העיתונים שכתבו שבפעם הראשונה שהיה אוהד ספורט אמיתי בממשלה, מה הוא עשה למען הספורט, אפס. קודם כל אני שמח שאמרו את זה עלי ולא אמרו את זה על ראלב כי מה מגיע לו, מסכן, תקפו אותו בכל מקרה. אני אומר, סליחה, רגע אחד, אני לא צריך לממן את מכבי חיפה ואת המשכורת של השחקן מאפריקה שהם קנו ואני לא צריך לממן את גיידמאק אם הוא רוצה להביא שחקן ולשלם לו ארבע מאות אלף דולר לשנה נטו. אני לא חושב שאני צריך. בשום מקום בעולם התרבותי זה לא קיים. הדבר היחיד שממשלה יכולה לעשות בתחום של הספורט זה לסייע באמצעות מפעלי ההגרלות או ההימורים ולבנות מתקנים יותר טובים, זה סביר. את אצטדיון האמירויות בלונדון לא בנתה שום ממשלה אלא בנתה את זה הקבוצה ומימנה את זה מזכויות הטלוויזיה, ממכירת כרטיסים ומספונסרים. לכן אני לא חשבתי שצריך לסייע, לא חושב שצריך לתת כסף. אני חושב שאת הכסף צריך לתת למקומות שבהם התוספת שאנחנו נותנים עושה הבדל שיכול לשנות איכות. לכן, בתקופה שלי, נדמה לי בפעם הראשונה אי פעם, בשנת 2006 הגענו להסכם עם פורום מוסדות התרבות על הסכום של 455 מיליון ₪ שבשנתיים הקרובות יהיה 465 מיליון ₪. אצלי, היו קיצוצים בהרבה מאוד תחומים, לא היה קיצוץ של אגורה אחת בנושא הזה כי הייתה לי התחייבות ואמרתי, אני, לעולם אינני מפר התחייבות שנתתי. העובדה היא שבסופו של דבר עמדנו בכל ההתחייבויות. אנחנו הגדלנו את ההקצבה לקולנוע מ-58 מיליון ₪ ל-67 מיליון. זה לא הרבה במושגים מוחלטים זה גם לא הרבה במושגים של תקציב לאומי של 230 מיליארד שקל אבל רבותי, זה לא מעט בשביל מדינה שרק לפני כמה שנים לא נתנה גרוש לקולנוע. אני זוכר שמיכה חריש בשעתו, שהיה שר התמ"ת העביר את ההחלטה בעזרתו של יעקב נאמן על הקצאה של 50 מיליון ₪, אז אמרו שזאת מהפיכה היסטרית שתיכנס לספרי ההיסטוריה. עכשיו אנחנו מדברים על 67 מיליון ₪ והערך של השקל לא ירד, הוא עלה בינתיים, אל תשכחו ואני בטוח שיינתן יותר. אבל זה לא מה שחשוב, מה שחשוב זה שהתפתחה במדינת ישראל תעשיית קולנוע ויצירת קולנוע שהיא תוך שנים לא רבות תהפוך להיות מהמצטיינות, הבולטות והמעוטרות בעולם כולו. בואו לא נזלזל בעניין הזה, זה לא היה קיים פעם. עכשיו, אם עוד 30 מיליון ₪ שהמדינה נתנה סייעו לעוד הפקה אחת, עוד שתי הפקות, עוד שלוש הפקות להגיע למשהו שהוא בכל זאת בסוף בתשומת הלב של החזית הראשונה של תעשיית הסרטים בעולם, אני לא אומר בתוצאה, אני אומר בתשומת הלב של התעשייה הזאת בקנה מידה עולמי, זה דבר ענק. בתיאטרון אנחנו שם ממזמן. יש עונות יותר טובות יש עונות פחות טובות אבל יש בישראל הפקות שהן עומדות בקנה מידה של היצירות הטובות ביותר בעולם התיאטרון, עם שחקניות ושחקנים מהשורה הראשונה. אני פה ושם רואה את זה בעיקר בדי.וי.די, בטלוויזיה, לצערי לא יכולתי בשנים האחרונות. האמת היא בכל השלוש וחצי שנים האחרונות הייתי בהצגה אחת, 'רכוש נטוש' של שולה לפיד חברתי האהובה והקרובה, בכיכובה של גילה אלמגור. כשראיתי את הסבל של הקהל אמרתי, אני יותר לא הולך. רציתי כל כך ללכת להופעה של חווה אלברשטיין, היא חברה טובה שלי חווה, אני רוצה לראות את ההופעות החדשות שלה בכל ליבי, אני אוהב את השירים שלה, אני אוהב אותה שרה, אני אוהב אותה ואמרתי לה, כבר תיאמנו, ועשינו סידורים ועניינים ועד שהתברר לי שכל אחד יצטרך לעבור מסכת של עינויים וחיפושים אמרתי לעליזה, עליזה תלכי את לבד, מה אני יכול לעשות. היא ממשיכה להופיע, אני כבר רואה שיש לי עוד איזושהי פרספקטיבה בעניין הזה. באמת ראיתי פעם אחת הצגה עם גילה.

רציתי בכל ליבי לעזור לחיי התרבות והאומנות בישראל. במשך שנים רבות, בהיותי ראש עירית ירושלים עזרתי למוזיאון. אני אגלה לכם סוד, כשאני נכנסתי לתפקידי כראש עיריית ירושלים, בשבוע הראשון לכהונתי, בא אלי מי שבא, שהיה קשור למוזיאון ישראל שהיה, מוטי אתה פה עדיין? יסכים איתי מוטי, בוודאי אז, המוסד התרבותי המרכזי במדינת ישראל, לא הגזמה, ואמר לי אנחנו בצרות נוראיות אתה מוכרח לעזור לנו. שאלתי כמה טדי נתן לכם, הם אמרו לי כמה טדי נתן להם. באותו יום הגדלתי להם את ההקצבה פי 15. האם זכרו את זה אחרי זה או לא זכרו את זה אחרי זה אני כבר לא זוכר אם זכרו, אבל זה לא חשוב. מאותה שנה ואילך זה היה הסטנדרט להרבה מאוד שנים. למה, כי אני הייתי גאה במוזיאון הזה. אני חושב שמה שנעשה כאן היום, תוספת הבנייה למוזיאון של תל אביב זה דבר מדהים וזה יוסיף לתל אביב נדבך שיסייע לה להפוך להיות עיר עולם, כי השילוב המיוחד הזה של התסיסה, של חוסר הנחת של העיר הזאת, עם היצירה התרבותית ואומנותית, עם מוסדות תרבות כפי שהם קיימים היום זה דבר אדיר ומדינת ישראל צריכה לראות בזה לא רק עניין עירוני אלא אינטרס לאומי. אני מקווה שכך יהיה ואני מאוד מקווה שהמשרד לתרבות מדע וספורט לא יהיה משרד זניח בממשלה הבאה, הוא לא היה משרד זניח אצלי.
אני מוכרח להגיד לכם, גם זה חלק ממשהו שאנחנו צריכים איכשהו לשבץ אותו בתוך מפת התודעה שלנו, רבותי, ראלב מג'דלה הוא השר הערבי הראשון שכיהן בממשלת ישראל בתולדות מדינת ישראל. אתם קהל ליברלי, אתם לא מייצגים את הימין הישראלי המובהק שעכשיו יקים את הממשלה, שאני הייתי פעם אחד מהם, כשהייתי ילד, כשלא הבנתי כלום, כשהייתי טמבל. לא תמיד הם טועים לגמרי, אבל, בעניינים חשובים באמת אני שיניתי את דעתי, אני לא מצטער על זה. הוא השר הערבי הראשון בתולדות מדינת ישראל, תגידו לי, זה נורמאלי, 20% מאוכלוסיית ישראל, פעם ראשונה. אני יודע, אמרו איך הוא יחלק את הכסף ומה יהיה, הוא גם ייתן כסף לתרבות ערבית. רבותי, 20% מתושבי מדינת ישראל זכאים שגם התרבות שלהם תבוא לידי ביטוי. אנחנו לא נוכל לעשות שלום עם שכנינו אם לא נעשה שלום בתוכנו. שלום בתוכנו זה בראש ובראשונה שלום עם האוכלוסייה הערבית שחייה בתוכנו. אני אומר לכם את זה מתוך אמונה עמוקה. זה חשוב מאוד שזה יאמר גם בעיר כמו תל אביב שהיא תל אביב-יפו. תל אביב חוגגת מאה שנה להיותה העיר העברית הראשונה אבל יפו היא קצת יותר זקנה מתל אביב מבחינת גילה אז אנחנו לא יכולים להגיד שאנחנו חוגגים מאה שנה לעיר העברית הראשונה תל אביב-יפו אבל תל אביב-יפו זאת עיר אחת, גרים בה גם יהודים וגם ערבים והם צריכים לבוא לידי ביטוי כחלק מרקמת החיים האותנטית של החברה הישראלית. אם זה לא יקרה זה יהיה רע מאוד.

אני רוצה להגיד לכם רק דבר אחד נוסף, אני צריך עוד לעסוק ביומיים הקרובים בבעיה מייסרת וכואבת ולא פשוטה. בסוף בסוף, השאלה היא לא כמה שרים. רוני אמר לי שהוא כבר התעסק בתחום אחד עם אחד עשר שרים ושישה ראשי ממשלה. שואלים אותי ושאלו אותי לא אחת מה התשובה לעניין הזה, איך בסופו של דבר יוצרים איזושהי רציפות ויציבות שלטונית במדינה. יש לי 25 נוסחאות מאוד אינטליגנטיות איך אפשר לפתור את בעיית המשילות של מדינת ישראל. האמת, אף אחת לא שווה שום דבר, אם ננסה את כולן הכל ייכשל. יש בעיה אחת, שאם נפתור אותה כל היתר ייפתר. אם תשאלו את עצמכם, כל הממשלות בעשר השנים האחרונות שאף אחת מהן לא כיהנה את מלוא כהונתה וכולן בסופו של דבר נאלצו לקרוא לבחירות מוקדמות, תבדקו מה היו הנסיבות תמיד, נושא אחד, הנושא המדיני, שלום או לא שלום. תמיד סביב זה היה המשבר שבסופו של דבר הפר את האיזון שהביא לבחירות מוקדמות, ממשלה חדשה וחזרנו לנקודת המוצא. הפעם זה עלול לא לקחת שלוש שנים. אני מכהן מהרביעי בינואר 2006, זה כמעט זמן שיא. אני אומר, יש בעיה אחת, אם לא נחליט בתוכנו שיש לנו את האומץ לקבל הכרעה שאין כואבת ממנה, שאין שוברת לב ממנה, שאין קשה ממנה, שאין מסוכנת ממנה, אנחנו נמשיך להתבוסס בתוך הבוץ הנורא הזה שמערער את יסודות השמחה של חיינו. אם אנחנו נפתור את הבעיה הזאת אתם תראו כמה כסף יהיה לתרבות, אתם תראו כמה שהיא תוכל לפרוח למרות שגם מצבי קונפליקט מזינים לא פעם יצירה תרבותית אבל אנחנו מעדיפים שהבעיות שאנחנו נצטרך להתמודד איתן כתוצאה מהסדרי השלום יזינו את היצירה התרבותית שלנו יותר מאשר מצבי הקונפליקט שיכולים לעשות את זה. זה תלוי בנו, זאת המשימה הגדולה של חיינו. ממשלה שתדע לעשות את זה ולעשות את זה מהר היא ממשלה שתביא יציבות, המשכיות, רציפות שלטונית, ממשלית, שתביא ברכה למדינת ישראל כולה. עד אז אני כאזרח אשתדל לעשות כמוכם, אולי לפעמים יותר, אם קולי יישמע, כדי לתרום לכך.

אני מאוד נרגש שאחד המפגשים האחרונים שלי הוא עם הציבור שלכם. אני אוהב אתכם מאוד. אני אוהב לראות אתכם, אני אוהב לשמוע אתכם, אני אוהב להאזין לכם, אני אוהב לראות אתכם על הבמה. אני מקווה שעכשיו אני אוכל לעשות את זה הרבה יותר מכפי שעשיתי את זה בשנים שבהן הייתי צריך לראות אנשים אחרים על במות אחרות.

תודה רבה לכם.