כל יום הרצל, כל יום שנה הוא לי חג, חג לכולנו אבל הוא חג שאני מזדהה איתו באופן אישי כי אני, בוודאי כמו רבים מכם, משתהה כל פעם מחדש מדמותו ופועלו של הרצל שהיה נביא בן זמננו.

אני מבקש השנה להאיר צד בדמותו של הרצל שאיננו מוכר בציבור או ידוע בהיפוך מן המציאות. ההנחה הרווחת בציבור שהרצל בא ממשפחה מתבוללת, ובמידה רבה בעצמו היה יהודי אם לא מתבולל, בדרך להתבוללות ושהוא התנער מהמהלך הזה וכך גילה את הציונות. 

אני עצמי הייתי שבוי בקונספציה הזאת עד שקראתי את ספרו של יצחק ווייס שהתפרסם לאחרונה "הרצל, קריאה אחרת". מה שמתברר הוא שההפך הגמור הוא נכון,שהרצל בא ממשפחה יהודית. חלק ממשפחתו היו בכלל חובבי ציון, אביו היה יהודי, משכיל, בעל דעות חופשיות, אבל הוא מעולם לא עזב את עיקרי המסורת והיה הולך לבית הכנסת. כשעברו לעיר הגדולה הוא קנה מקומות בבית הכנסת לחגים ובנו היה הולך איתו. הרצל מספר שכשהוא היה נער הגיע בקבוק יין מהמושבות בארץ ישראל, וזה עשה עליו רושם עצום והוא כתב, מי יודע אם כל רעיון הציונות לא היה מגולם באותו בקבוק, באותו יין שקיבלנו, קיבלה משפחתנו מארץ ישראל. הוא עלה לתורה כבר מצווה, הוא קרא כנער בבית הספר התיכון, נדמה לי שהוא היה בן 16, הוא קרא מסה של דיורינג. דיורינג היה אחד האנטישמים הגדולים והוא כתב מסה איומה נגד העם היהודי. הוא ביטל את העם היהודי מכל וכל, הוא אמר שזה גזע נחות, שזה עם חסר חשיבות וחסר יכולות. הרצל, כנער, כתב נגד דיורינג והסביר את גדולתו של העם יהודי ואמר איזה עם כביר זה שהיה יכול לעמוד בסערות הזמן ולשרוד, זה מראה את כוחו של העם היהודי.

זה הרצל המתבולל והמתנתק מהיהדות כביכול. הרצל נשא לאישה אישה יהודיה. הוא כתב בבאזל על החוויה של העלייה לתורה לפני הקונגרס בבאזל. אני מקריא לכם מה הוא כתב, הקונגרס הציוני הראשון, לפני כינוס הקונגרס הוא מתאר ככה: "מתוך כבוד לדת הלכתי בשבת שלפני הקונגרס אל בית הכנסת. ראש הקהילה קרא לי לעלות לתורה וכשעליתי לבימה הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס". הוא מוסיף: "המילים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות, יותר מאשר נאום הפתיחה ונאום הנעילה וכל ניהול הדיונים בקונגרס".

חברי הכנסת, מה שאני מבקש להאיר פה, שלהרצל הייתה זהות יהודית חזקה ומוצקה. היהדות הייתה נטועה עמוק בתוכו וזה בעצם הייתה הסיבה שבגללה הוא התמסר כל כולו לגורל עמו ותורתו הציונית הייתה נטועה עמוק בתודעה היהודית ושאבה מן המורשת היהודית. אגב, זו גם הסיבה שהתורה שהוא הפיץ התקבלה בעוצמה כזאת לא רק בקרב הקמפוסים האוניברסיטאיים והמשכילים היהודים במערב אירופה, היא התקבלה בעוצמה אדירה בתוך השטייטלים, בתוך הישיבות בעולם המסורתי והדתי. הרעיון הציוני ליכד מחדש יהודים משכילים, חופשיים, עם שומרי דת ומסורת.

הרצל הגדיר את מהלך שיקומו של העם היהודי כשיבה אל מה שהוא קרא היהודיות. הוא אומר את הדבר הזה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל. הציונות היא השיבה אל היהודיות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים. מה הוא התכוון ביהודיות? הוא התכוון לזהות קולקטיבית שהיא תמהיל של דת או יותר נכון של לאום ודת ומורשת תרבותית. לא שהוא היה יהודי הילכתי במונחים של היום, אבל אני מבקש להדגיש שהוא הבין את הזהות היהודית על כל מרכיביה, זה לא היה זר לו, זה היה חלק ממנו, זה היה חלק הכרחי, אינטגראלי של הציונות כפי שהוא עיצב אותה.

לכן, הוא לא ראה את מדינת היהודים שתקום רק כארץ מקלט, אף על פי שאתייחס תכף לשאלת אוגנדה, הוא לא ראה את זה כמקלט בלבד לאיזה קיבוץ אנושי אלא היא אמורה לספק מדינת לאום לעם היהודי, ליהודיות הזאת, זו הזהות הלאומית לכל מרכיביה שהוא ביקש לאשש מחדש במדינה ריבונית לעם היהודי.

השאלה הנשאלת, ואני לא יכול להשיב לה כרגע, מאין הגיע הדימוי של הרצל כמתבולל? אני משער, אני לא יודע, שהדימוי הזה התקבל משני דברים. אחד, לפני שקרא להקמת המדינה היהודית, הרצל אמר בחרדה הגדולה שהייתה לו והתפשטות האנטישמיות וחורבן יהדות אירופה, הוא אמר כהערת אגב, אולי יהודים יתנצרו וכך יצילו את עצמם. הוא מיהר להתכחש לרעיון הזה וגם אמר בכל מקרה, גם כשאמר אותו שהוא לא יתנצר, זה לא היה עולה על דעתו. הדבר הזה נרשם ואתם מכירים, כאישי ציבור, מילה שנאמרה לא חוזרת. יכול להיות שזה מקור אחד לתפיסה הזאת.

המקור השני היה כמובן שאלת אוגנדה. אבל גם את אוגנדה הוא ראה כמקלט לילה, הוא מעולם לא ויתר על הרעיון של ארץ ישראל וגם מזה הוא חזר. מה שהרצל זיהה בבירור זה את התפשטות האנטישמיות. הוא אמר, שום כוח לא יעצור את זה. הוא אמר, בנסיבות הקיימות שום כוח לא יעצור את התפשטות השריפה שתכלה את כל יהדות אירופה ועל כן חייבים לצאת, לצאת למדינה יהודית בארץ ישראל. אי אפשר להקים אותה בארץ ישראל עכשיו, נקים אותה קודם כל באוגנדה. אבל מעולם, הוא לא התכחש לזהות היהודית שלו, ליהודיות, ללאומיות היהודית. הוא ראה בסופו של דבר, וגם אמר את זה, שהפיתרון היחיד שיכול להבטיח את עתידו של עם ישראל, של העם היהודי, הוא מדינה יהודית בארץ ישראל. הוא אמר באותו ויכוח פולמוסי כביר בקונגרס השישי בעיצומו של הויכוח על אוגנדה, הוא אמר את זה בעברית, הוא רשם את זה באותיות כדי שהוא יוכל לבטא את זה, "אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני".

זה נכון שהרצל חשב שהאנטישמיות תדעך לרמה מסיומת, שתהיה נורמליזציה בין יחסי היהודים והלא יהודים לאחר שתקום המדינה היהודית, אבל צריך להבין שהוא ראה לעיני רוחו מדינה יהודית של שמונה מיליון, עשרה מיליון יהודים, שניים עשר מיליון, במונחים של היום כבר היינו חמישים מיליון ומעלה. שמדינת ישראל תהיה כל כך חזקה, כל כך מוצקה, כל כך בלתי ניתנת בכלל להכחדה מבחינת תפיסת שונאיה שהדבר הזה יביא לביטול מעשי של השנאה הזאת. אני לא יכול לשער מה היה קורא אם האיש הזה היה חי. אני חושב שאחד האסונות שקרו לעם היהודי זה שהוא חי כל כך מעט זמן. הוא התחיל בגיל שלושים ושש- שבע ומת בגיל ארבעים וארבע. הגיל הממוצע של חברי כנסת לפי בדיקה של עוזרי הוא חמישים ושלוש. הרצל חולל נפלאות, והתוכנית הגדולה שלו הייתה להקים את מדינת היהודים עם ההתמוטטות הוודאית של האימפריה העותומאנית. אם היה מקים, אם היה חי, אין לי ספק שהסיכויים להצלחה הזאת היו גדולים מאוד ואז ההיסטוריה היהודית בוודאי הייתה אחרת, אבל אני יכול רק לשער.

בכל מקרה, דבר אחד אני בטוח בו, שהדיאגנוזה והפרוגנוזה שלו היו נכונות לחלוטין, שהדרך היחידה להבטיח את קיומו של העם היהודי על ידי מדינת לאום של העם היהודי, עצמאית וריבונית פה בארץ ישראל, חזקה דיה מבחינת זהותה ותרבותה כדי להגן על עצמה ולהבטיח את העתיד היהודי. זה בעצם היה ונשאר הבסיס של הציונות. לכן, מי שאינו מכיר בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינת לאום מוכרת משלו, מי שאיננו חש ואיננו מכבד את הקשר העמוק של עם ישראל לארצו, אינו מכבד באמת את הזכויות הלגיטימיות של העם היהודי - ההכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי היא בסיס הכרחי לשלום אמת בנינו לבין שכנינו הפלסטינים.

חברי הכנסת, בבית הזה שמסמל את ריבונותנו ואת חירותנו מוצבת דמותו של הרצל מול עינינו כאן בכותל של הכנסת. אני חייב להגיד, ביום הרצל זה, שהרצל ניצח כמשה רבנו הוא הוביל את עמו לארץ המובטחת ולא זכה לחיות בה אף על פי שביקר בה. הרי אנחנו כאן, אנחנו חיים כאן, יוצאי יותר ממאה ארצות, דוברי יותר משמונים שפות שחידשו את תפארת תרבותם ושפתם העברית הקדומה בארץ אבותיהם. חידשנו את היהודיות עם שובנו לארץ היהודים. החזון של הרצל קם והיה למציאות נעלה מכל דמיון. הציונות ניצחה. היא ניצחה כנגד כל הסיכויים, היא ניצחה כי היא נחצבה מכוחו של רעיון נעלה וראוי אבל יותר מכל הציונות ניצחה מפני שאם תרצו, תתקיים בנו כצוואתו וכחזונו של בנימין זאב הרצל.