חבר הכנסת הרב אברהם רביץ היה חברי האישי במשך עשרות שנים. הרבה לפני שחשב על פוליטיקה ועל חברות בכנסת, היה מפנה זמן ללמד אותי דברי חכמים ממיטב חוקרי התלמוד והמשנה, והייתי שותה את דבריו  בצמא.
הוא היה בהיר, חד, מעשי, לבבי ונעים. בן הארץ הזאת, שחי את כל היבטי חייה, נלחם את מלחמותיה, כאב את כאביה ושמח עם רגשי החסד שלה.

בתוך הציבור החרדי היה אברהם דמות חריגה. תלמיד חכם – היה, אולי יותר מרבים.

אך, תבונתו, ידענותו המופלגת והתמצאותו המעמיקה בכתבי החכמים אף פעם לא גרמו ללבבו לגבוה. חבר היה, ידיד נפש, איש נאמן לרבותיו, למורי ההלכה שלו ולאנשים פשוטים שנסיבות החיים הפגישו ביניהם.
הוא תרם תרומה חשובה לחיים הציבוריים שלנו, באיזון הדק שבין דבקות שאין עמה פשרה, במורשת ובמסורת היהודית בשילוב עם חוש פרקטי, מעשי, תכליתי של איש היודע שבעולם החיים הציבוריים אין אמת אחת אבסולוטית, אלא פשרות של מה שאפשר ונכון ורצוי ומועיל לעם ישראל.

יחד תכננו לפרוש מן הכנסת, ואף החלפנו על כך לא מעט דברים. מהכנסת – כן... מהחיים לא! טרם זמנו נפטר האיש הזה. משפחתו הענפה והמפוארת, רעייתו אביגיל, ילדיו ונכדיו הרבים, תלמידיו (ואני בתוכם) חבריו הרבים מאין ספור ורבותיו שהיו גאים בו – מבכים את לכתו בטרם עת.

יהי זכרו ברוך!